שדרת הכוכבים: מי השחקנים הגדולים של כל הזמנים?
שחקנים גדולים באים והולכים, אבל יש שמות שנשארים לעד. מאיר שניצר בודק מי מהכוכבים ההוליוודיים הוותיקים עובר את מבחן הזמן ולמי מהצעירים יש פוטנציאל להישאר
דווקא זרותם של אוליבייה ולי - שניהם בריטים - למדיום הפילמאי היא שהדגישה, לפני שישה ואפילו שבעה עשורים, את ייחודם המקצועי. אוליבייה היה תוצר של מסורת משחק בימתית, המתאמצת עד כדי הזעה להדגיש את שפת הגוף ונותנת זכות בכורה ללשון המתגלגלת בקול מתנגן על פני ההכרח לבנות דמות מהפנים אל החוץ.
החריש העמוק שביצעו אוליבייה ולי בתודעה ההוליוודית הניב עם השנים מגוון רחב של יורשים הממשיכים ליישם את עקרונות המשחק שלהם, ובהם אנתוני הופקינס, דניאל דיי לואיס, ניקול קידמן, שרליז ת'רון או הילארי סוונק. ובינינו לבין עצמנו, מהי הלן מירן בסרט "המלכה" אם לא אוליבייה בשמלת ברוקאד?
הכל זז בקולנוע. אופנות בימוי, עריכה, צילום ושימוש בסאונד. אך אין כמו חלון הראווה - השחקנים - להדגים את ההשתנות המתמדת על הבד. ב-1930 זעקו פוסטרים "גארבו מדברת" כשהדיווה השבדית, עד אז נסיכת הקרח של הסרטים האילמים, פצתה פה בפעם הראשונה וקבעה את רף המשחק לנשות הוליווד - רף המפלצת הקדושה, שיושם במרוצת העשור וחצי הבאים על ידי הכוכבות המובילות באותה העת: בטי דיוויס, ג'ואן קרופורד, ברברה סטנוויק. שלושתן היו שחקניות נפלאות, אך אם תשתוקק שחקנית כלשהי לשוב כיום אל הגישה שלהן, היא תוכל לעשות זאת רק במסגרת פרודית. בעוד שבועות אחדים אפשר יהיה להיווכח מקרוב בפרדוקס הזה, כשיגיע לארץ הסרט הצרפתי השנון "הארטיסט", המשחזר את שנות הזהב ההן.
על ג'ורג' קלוני מרבים לאחרונה להעיד שמשחקו נשיאותי. כלומר שהוא בונה את הדמויות שלו על פי הנתיב שבו פסעו, כמה דורות לפניו, ג'יימס סטיוארט, גארי קופר, הנרי פונדה ובמידה מסוימת גם גרגורי פק. כולם
דומה שקלוני מוכן בכיף להשאיר את הזירה הנשיאותית למי שמשכיל באמת ובתמים לשדר אמינות אישית וציבורית - ג'ף ברידג'ס ומורגן פרימן, שהם יורשים ברורים לספנסר טרייסי וג'ון ויין, כוכבים גדולים שידעו באופן אינסטינקטיבי להביע את האישיות (המנוגדת) של הבולטים בנשיאי ארה"ב במאה השנים האחרונות: פרנקלין ד' רוזוולט הדמוקרטי וקודמו הרפובליקני טדי רוזוולט. כשמתבוננים בפרימן ובברידג'ס (ובמידה רבה גם בטומי לי ג'ונס המבוגר), אפשר לחוש שאצלם לא מדובר רק בטכניקת משחק משוכללת אלא גם בתכונות אופי שטבועות בהם, ואותן הם משכילים להנכיח מול המצלמה.
שלוש פעמים לפחות במרוצת 60 השנים האחרונות השתלטו על הוליווד מגמות משחק ברורות ומוגדרות מראש. בשלושת המקרים, כמה מפתיע, היתה זו אותה המגמה בדיוק. בראשית שנות החמישים נרשמה לראשונה ההתפרצות הזאת, כאשר חניכי אסכולת המשחק של סטניסלבסקי, שקיננו כולם בחממת "אולפן השחקנים" של לי סטרסברג ואיליה קאזאן, כבשו את הבד. מרלון ברנדו, ג'יימס דין, מונטגומרי קליפט ופול ניומן (בגלגולו הראשון) הובילו את המהלך המנוסח הזה, שמטרתו הברורה היתה קודם כל חיסולה של מורשת אוליבייה והמשחק התיאטרלי בנוסחו הבריטי.
בעקבות תורות משחק רוסיות, שנקלטו היטב בניו יורק, שונתה אז לגמרי גישת השחקנים, שהחלו לפסול מחוות גוף ראוותניות ודיקציה מושלמת לטובת עיצובם של גיבורים מתלבטים ומגומגמי מחשבה - דמויות ששיקפו את ההלם הפוסט מלחמתי שירד על אמריקה לאחר שוך מלחמת העולם השנייה. ויבואו על העדות "חופי הכרך" "מרד הנעורים" ו"קדמת עדן".
מוזר הוא שגישה זו, המדגישה את חולשת הגבר האמריקאי, לא התנחלה כהלכה אצל השחקניות ההוליוודיות, ורק מעטות מהן - שלי וינטרס, ג'ולי האריס, ג'ואן וודוורד - הטמיעו באופן משמעותי את התיאוריות של סטרסברג וקאזאן. השחקניות האחרות, ומדובר כעת בכוכבות שנות החמישים, פיתחו דווקא קריירות של פצצות מין או, להבדיל, של פרינצסות אציליות. מרילין מונרו, לעומת ליז טיילור ואודרי הפבורן.
מגפת "אולפן השחקנים" התפרצה מחדש כשני עשורים לאחר נביטתו של ברנדו. היה זה בעיצומה של המלחמה בווייטנאם, כשההיסוס והמחלוקת חזרו לשלוט באג'נדה הציבורית בארה"ב. הדור של רוברט דה נירו, אל פצ'ינו, דסטין הופמן וג'ק ניקולסון - שרק לאחרונה החל לפנות את הבמה המרכזית - כבש במהירות כל פינה בהוליווד, תוך מחיקה מוחלטת של הישגיהם המקצועיים של דורות של שחקנים בעלי משמעות, כמו ויליאם הולדן, אנתוני קווין, מלווין דגלאס או פרדריק מארץ', שידעו לבנות תפקידים באופן לא אופנתי ולא מתחנף לצופים.
הגישה של דה נירו ושות', שמחקו את העבר לטובת עידן המרד שלהם, כמו חזרה על עצמה באמצע שנות השמונים, כאשר ניקולס קייג', שון פן, טימותי האטון, מיקי רורק ובעצם גם ברוס ויליס הרימו ראש והניחו טלפיים חמדניות על מגוון התפקידים החדש שהוליווד הצעירה החלה להציע. מדובר בהוליווד של תחילת השינוי הברור בזהותו של קהל המטרה שלה; לא עוד סרטים מטפחי תרבות לכל המשפחה, כי אם הפקות זריזות, סופחות דולרים פנויים מארנקי דור הצרכנים החדש, שעוד מעט יתמכר לנוסחי הווידיאו של אם.טי.וי.
למרבה המזל נותרו אז בהוליווד כמה מבוגרים אחראים שהוסיפו לשאת על גבם את עול הדרמות המורכבות יותר. כאלה היו פול ניומן וקלינט איסטווד, שבמהלך שנות השבעים והשמונים העתיקו לבד בשלמות את תהליכי ההתבגרות וההזדקנות האישיים שלהם, והפכו משחקני קולנוע לגיטימיים לדמויות אנושיות שקל להזדהות עמן. מי שהאפיל אפילו עליהם הוא ג'ין הקמן, הטוב בשחקני הקולנוע בכל הזמנים.
אם אוליבייה מוצב בקצה האחד של הקשת המקצועית, הרי שהקמן הוא הקצה המנוגד לו. שחקן בעל אישיות פרטית חזקה, שאותה הוא מוחק פעם אחר פעם לטובת פרסונה פילמאית שהוטלה עליו לעיצוב על הבד. הקמן לא לוקח על עצמו גילום של דמויות הגדולות מהחיים, הוא מעולם לא נזקק לזיקוקי דינור וירטואוזיים, והוא מגלם דמויות לא מושלמות ודווקא דרכן יודע להבליט את המענטש שבאדם.
לא רק הקמן הפגין ממד של התנגדות לשלטון האבסולוטי של חסידי סטניסלבסקי לדורותיהם. בראשית שנות השמונים, במקביל לדור המבולבל והבלתי רחוץ לפעמים של רורק, קייג' וחבריהם, זרחה הקריירה של כוכבי המיינסטרים הגדולים - טום הנקס, קווין קוסטנר, ויליאם הרט ומייקל דגלאס. דומה שהאיזונים הפנימיים בחברה האמריקאית דאגו אז לפזר את הסיכונים בין המתבגרים המתקשים להירתם למסלול הבורגני ונותרים מחוץ למשחק ההתבגרות ("ראסטי ג'יימס" הוא דוגמה קולעת), ובין השקולים יותר, שמנסים לחוות "מבפנים" את חוקי החברה המרובעת. בהקשר לכך ניתן להבין בבהירות את הצלחותיו הגדולות של הנקס ב"פילדלפיה" וב"פורסט גאמפ", כמו גם את האתגרים שנטל על עצמו דגלאס בפרויקטים כמו "וול סטריט" או "חיזור גורלי".
בעוד המשחק הגברי נע בין מרד ילדותי מעט לבין הפגנה של בגרות ושליטה עצמית, התפתח בקרב שחקניות הוליווד המבע הפמיניסטי, שתאם היטב את רוח שנות השבעים והשמונים - מכתיבת הקצב היתה ג'יין פונדה, ולצדה רכבו ג'יל קלייבורג, סוזן סרנדון, ג'סיקה לאנג ומאוחר יותר גם ג'ודי פוסטר והולי האנטר. המלכה האם, כלומר מריל סטריפ, בידלה עצמה לגמרי מהזרם הנשי המרכזי וטיפחה גישה שונה וייחודית למושג משחק מול מצלמה. עיקרה היה נעוץ בנוסחה מורכבת, כזאת המתיכה את עקרונות אוליבייה למשחק יותר-מדי-וירטואוזי ועמוס בשטיקים וטריקים, יחד עם הנברוזה של ויויאן לי, ואז מוסיפה לכך את כל הידע של סגל המורים בבית הספר לשפות ולעגות דיבור ע"ש ברליץ. מובן שמול האימפריאליזם החמדני בנוסח סטריפ, שנגסה בכל תפקיד שעבר בסביבה, נותרו בשלושת העשורים האחרונים רק פירורי שולחן למתחרות קלות משקל דוגמת ג'וליה רוברטס, דמי מור, מג ריאן או קייט וינסלט.
הצטרפותו של ריאן גוסלינג - היחיד ברשימת אנשי ההווה שמפרסם "ז'ורנל" שיש לו גם עתיד של ממש - לחלון הראווה המשחקי העכשווי מביאה בחשבון את העובדה שהוליווד שמה דגש חזק יותר היום על תפקידים קומיים מבית היוצר של אדם סנדלר, בן סטילר וברדלי קופר, ומזניחה את אגף תפקידי הדרמה של סביבות גיל 30. באגף זה התבגרו להם יפה יפה, מאז שנות התשעים, דנזל וושינגטון ואחריו ג'וני דפ, ראסל קרואו, בראד פיט וגם ליאונרדו דיקפריו. לגוסלינג, אם רק יימצאו תסריטים ראויים, ממתין מסלול רחב של גילום דמויות גבריות חלשות-חזקות בגילי 40-30 ואין לו שום מתחרה בנישה. בהצלחה, בחורצ'יק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם