הזמן לצדם: הרולינג סטונס חוגגים חמישה עשורים
הסמים, הסכסוכים, הנשים והזקנה. בשנה הבאה שום דבר לא יעצור את הרולינג סטונס מלחגוג 50 שנה ללהקה. ואף מילה על הביצים של מיק ג'אגר
כשחבר ברולינג סטונס מודה שקפה הוא החטא החמור ביותר שלו, אפשר לדעת שהזמנים השתנו. בימיו היפים מעריך ווד שבזבז 20 מיליון ליש"ט על סמים ועל אלכוהול. חבריו ללהקה לא חשבו שזה יוצא דופן. קית' ריצ'רדס, אחרי הכל, השתמש בקוקטייל של קוקאין והרואין בתדירות כזאת שגרמה לו לכנות את התערובת בשם החיבה "ארוחת בוקר של אלופים".
היום המצב שונה. הסטונס התבגרו. ווד, בן 64, הוא הצעיר בחברי הלהקה. המתופף, צ'רלי ווטס, הוא המבוגר ביותר, בן 70, ואף על פי שכולם חגים סביב גיל הפרישה, הם עדיין עובדים, אם כי לחוד. לא שמפעלות הסטונס שובתים: החודש יוצא שוב לאור אלבומם מ-Some Girls" ,1978", בגרסה דיגיטלית מחודשת, כולל רצועות חדשות שהמפיק דון ווז גילה בארכיון. לאלבום המורחב תצורף גם סדרת תמונות של הלמוט ניוטון מאותה תקופה, שמעולם לא פורסמה, ובה נראים חברי הלהקה, ברוח הרוקנ'רול, זעופים ואדישים. בשנה הבאה הם יציינו 50 שנות פעילות.
"במובן מסוים הם הבסיס לכל להקות הרוק שקמו ב-40 השנים האחרונות", אומר פיליפ נורמן, מחבר הביוגרפיה של הסטונס ושל מיק ג'אגר, שתצא בשנה הבאה. "זה נראה די מוזר שהם שרדו זמן כה רב משום שבמשך שנים, במהלך כל שנות השישים, הם היו הלהקה הכי פחות יציבה. אני חושב שכוח ההישרדות שלהם נובע מהתדמית הכל כך מגניבה שלהם של אנשי סקס, סמים ורוקנ'רול. האנשים האלה מגיעים לגיל 70, והם עדיין מסעירים קהל צעיר. הם המוזיקאים הלבנים הזקנים הראשונים שנחשבים מגניבים".
אפשר לטעון שההישג הגדול ביותר של הסטונס הוא פשוט העובדה שהם שרדו. לא רק כלהקה, גם כבני
מיק ג'אגר, בן 68, שגם איתו שוחחתי בטלפון, פחות פתוח. האם יש לו חרטות? "את לא באמת שואלת את השאלה הזאת, נכון?", הוא אומר בנחרת בוז. "אני לא מסוגל לענות על זה".
לפני הוצאת האלבום "סאם גירלז" עברה הלהקה מעין משבר זהות. האופטימיות של שנות השישים פינתה מקום למציאות המסוממת של שנות השבעים, והם היו חבולים ורצוצים מסיבובי הופעות שערכו זה 16 שנים. העניינים הסתבכו עוד יותר עם המעצר הידוע לשמצה באחוזתו של ריצ'רדס ב-1967, שאחריו ג'אגר וריצ'רדס נכלאו באשמת החזקת קנביס ואמפטמינים.
ואז, ב-1977, בדיוק כשהלהקה עמדה להיכנס לאולפן ההקלטות, נעצר ריצ'רדס על החזקת הרואין בטורונטו, בזמן סיבוב הופעות. הסטונס נערכו לאפשרות שריצ'רדס ייכנס לכלא לשנים והאלבום לעולם לא יוקלט. "כן, היו נגדי כל מיני אישומים בכל מיני מקומות בעולם", אומר ריצ'רדס בלקוניות אופיינית כשהזכרתי לו את זה. "אבל אלה היו חיי היומיום שלי".
צ'רלי ווטס זוכר את זה כ"מצב די חמור". מה שסיבך את העניינים עוד יותר היתה העובדה שווד ניהל אז רומן עם מרגרט טרודו, אשתו של מי שהיה אז ראש ממשלת קנדה. "זה היה קצת מדאיג", אומר ווטס בהומור היבש האופייני, וקמטים נחרצים במצחו.
בסופו של דבר ריצ'רדס יצא בעונש קל בתמורה להבטחה להופיע בקונצרט צדקה של המכון הלאומי הקנדי למען עיוורים (שהתקיים בשנת 1979). כדי לחגוג את ההזדמנות השנייה שניתנה לו, ואת הדחף שגילה להתנדב למטרות צדקה, הוא החזיר את האות S לשם המשפחה שלו. האות נעלמה אחרי שמנהל לשעבר החליט שהיא לא רוקנ'רולית מספיק. "פשוט הבנתי שאני לא קליף ריצ'רד", הוא אומר בצחוק רועם. דרך קו הטלפון המקוטע זה נשמע כמו נייר זכוכית על קיר זרוע אבני חצץ.
באותה תקופה הסטונס רצו להוכיח שהם עדיין רלוונטיים אל מול הזעם הלא מעובד של הפאנק והאנרגיה התזזיתית של הדיסקו. "הפאנק נתן לנו בעיטה בתחת", אומר ריצ'רדס. "או עדיף לומר 'בעכוז', כי אנחנו אנגלים. נחנו על זרי הדפנה, והנה מופיעים הסקס פיסטולס. ב'סאם גירלז' החלטנו להוריד את כלי הנשיפה והנגנים המיותרים ולחזור לגיטרה בלבד ".
השיר המפורסם ביותר באלבום, "Miss You", הגיע למקום הראשון באמריקה. "סאם גירלז" הגיע למעמד של שישה אלבומי פלטינה בארה"ב וזכה להערכת המבקרים. בעקבותיו התקיימו כמה מההופעות החיות המחשמלות ביותר בקריירה של הסטונס. די.וי.די שבו נראים תצלומים שלא פורסמו עד כה של הופעה בפורט וורת' ייצא בסוף החודש. ג'אגר נראה שם בשיאו כשהוא מקפץ על הבמה כתרנגול צעיר ומטורף.
"התחלתי לחשוב מה המשמעות של להיות פרפורמר כשהייתי בן 16", אומר ג'אגר על אותו סיבוב הופעות. "אני מקווה שאני לא מסתכן בשחצנות, אבל הבנתי שאני הולך לעשות את זה, וככל שאנשים אהבו את זה יותר, כך עשיתי דברים מטופשים יותר ורקדתי. אתה מבין שזה הייעוד שלך ואתה מפתח את זה". האם הוא חושב שהוא רקדן טוב? "לא ממש. אני עושה כמיטב יכולתי, אבל מה שחשוב הוא הביצוע של השירים. להיות ההתגלמות של השיר. כל העניין הוא לשלהב את הקהל. לגרום להם להיות מעורבים. הם לא באים לראות רקדן פר אקסלנס".
פרט למוזיקה, למסיבות ולנשים היפות, אחת הסיבות הבסיסיות לעניין הרב של הציבור ברולינג סטונס היא החיכוכים בין צמד היוצרים המובילים. ג'אגר וריצ' רדס לכודים בקרב אפי בין אהבה לשנאה, הערצה וחוסר אמון. כשאני שואלת את ריצ'רדס אם זה קצת כמו לעבוד עם אח שלו, הוא עונה: "לא, זה כמו לעבוד עם מריה קאלאס. הדיווה תמיד צודקת, ואנחנו צריכים לעשות מוזיקה בלי להרגיז את הדיווה. את חושבת שאנחנו כמו משפחה מאושרת כשאנחנו יחד? תשכחי מזה. אנחנו רבים כמו כלבים וחתולים כל הקריירה שלנו. אנחנו כמו אחים בכך שלפעמים אנחנו אוהבים ולפעמים אנחנו שונאים ולפעמים לא אכפת לנו. אני מנגן גיטרה ומסתכל על התחת הזה רוקד מולי כבר שנים".
הביוגרפיה של ריצ'רדס, "לייף", שפורסמה בשנה שעברה, כנראה לא סייעה ליחסים המעורערים בין השניים. ריצ'רדס טוען בה, בין השאר, שג'אגר היה "בלתי נסבל", ושיש לו "זין קטן. יש לו זוג ביצים עצומות, אבל זה לא מחפה על מה שחסר". ממשרד יחסי הציבור נאמר לי שאסור לי לשאול על "איברי מין גדולים וקטנים". ובכל זאת, איך העניינים עם מיק עכשיו? "בסדר", אומר ריצ'רדס. "אנחנו בסדר". "אנחנו לא מתקוטטים כל כך הרבה, למען האמת", אומר ג'אגר.
אין לי ביצים לשאול את ג'אגר על עניין הביצים, בהתחשב בעובדה שהוא מתקשה להסוות את סלידתו מהשאלות שלי. כשאני שואלת אותו איך הוא מיישב את המוניטין האנטי ממסדי שלו עם העובדה שהוא הסכים לקבל תואר אצולה בשנת 2003, הוא עונה: "זו שאלה קצת חבוטה. זה היה מזמן. אני חושב שאם מציעים לך משהו כזה ואתה מסרב, זה קצת כמו פרודיה על להיות מורד. אם מתעקשים להשתמש בתואר, אז זה טיפשי. בחברה כמו שלנו זו גסות רוח לסרב לדברים, וטיפשי לקחת אותם יותר מדי ברצינות".
למרות העובדה שכל חברי הלהקה מיושבים היום ועוסקים בשלהם, יש רחש שאי אפשר להתעלם ממנו סביב שאלת האיחוד של הסטונס, כאילו איש מהם לא יכול להרפות מהריגוש שבלהיות חלק מלהקה. ווד אומר שהוא יעבור בחודש הבא ניתוח שדחה זמן רב ברגלו, "כדי שאהיה מוכן לפעולה בשנה הבאה". במקרה של סיבוב הופעות?! "50 שנה!", הוא צורח. "חייבים לעשות את זה". ווטס קצת יותר מאופק. "אני רוצה לחשוב שנצא לסיבוב הופעות. אבל אם לא, אז לא". ג'אגר עונה בקצרה, כצפוי. "אין לי מושג. אנחנו לא נפגשים הרבה כלהקה". ומה לגבי ריצ'רדס? האם הוא צופה סיבוב איחוד? "צופה"? הוא מצחקק. "אני חולם על זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם