הזאב והאיילה: איך היה במופע המשותף של אביתר בנאי ואביב גפן?
השילוב בין אביתר בנאי ואביב גפן בפסטיבל הפסנתר היה מרגש כצפוי. למרות שרק חלק הביצועים של גפן לבדו עמדו בציפיות, החלק המשותף של המופע הניב כמה רגעים קסומים
המפגש ביניהם, במקום המונוכרומטי הזה שלא אחת מאחד שילובים מקוריים, טמן הרבה אפשרויות חדשות. אחד הוא הזאב, השני האיילה. ומצד שני, זה לא מובן מאליו מי הוא הזאב ומי האיילה כשלוקחים לגפן את הגיטרה חשמלית ולבנאי נותנים גיטרה אקוסטית וקסילופון להתמודד מול הרוקר המוחצן.
הביצועים של גפן במחצית הראשונה של ההופעה לא היו מביישים גם סינגלים מהודקים לרדיו, ונדמה שהפוטנציאל האקוסטי לא באמת מומש במסגרת חוקי המשחק האקוסטיים שיכלו לקחת את ההופעה למחוזות פשוטים יותר, שבהם השירים יחזרו לשורשים הנעוריים והמיוסרים של בנאי וגפן כילדים מאוהבים שכותבים שיר אהבה נכזב על הבחורה שניגנו לה מתחת לחלון עם גיטרות ופרחים, דמעות וגשם.
גפן התחיל את ההופעה עם חומרים משלל תקופות הקריירה שלו. נדמה היה שהוא ממהר בנגינה כשהוא לבד מול הפסנתר ומנגן בתקיפות לאור הנרות שעל הבמה, לא שוכח לסחוט מהקהל קצת אהבה כשהוא מתפאר במסעותיו באולמות הקונצרטים האנגליים בהם הוא מנגן כיום.
לעתים, השירים התאימו ממילא לעיבודים המידלמניים ולעתים הכינורות והבסים הלא הגיוניים שאפשר להוציא מפסנתר חשמלי ניפחו
את השיא של חלקה הראשון של ההופעה אפשר לרשום בביצוע של גפן לשיר הדרמטי של ליאו פרה - "עם הזמן הכל חולף". גפן מבצע את השיר כאחוז דיבוק ששמור רק לזמרי שנסונים צרפתיים שבהחלט יודעים על מה הם מדברים כשהם שרים על ספינות טרופות וסוסים עייפים. וממעמקי התחתיות של הבושם הזול והנשים הבוגדניות שגפן הבריק לתרגם, ההופעה רק הלכה והשתפרה.
הוא חוזר לפסנתר לבצע את "תתחנני אלי" של בנאי, כשהוא מדגיש וחוזר על המילים "כמה אלימות, כמה עצבים", אבל לא מצליח באמת להיות אלים ועצבני בלי להקה מאחוריו. ואז מגיע הזאב האמיתי של הפסנתר - בנאי מתגנב לבמה לקול תשואות הקהל, ועוד לפני שהוא מספיק לומר ערב טוב הוא יורה למיקרופון את המילים הראשונות של גפן בשיר - "חלולים".
הקהל משתתק כשהוא לא בטוח אם בנאי מתכוון לנקבים החלולים מהתפילות או לאיזה כתב אישום נגד העולם החילוני, אבל בנאי מדלג על הרגע המעניין הזה וכמו שרק הוא יודע, הוא שוקע מהר לנגינה מעוררת השראה וניצוצות בתנועות תפילה עם הגיטרה ועומד מגובש מאחורי כל צליל שהוא מנגן. נראה כי בנאי מצא סוף סוף את האיזון בין התהליך שהוא עובר בעולם הדתי ובין עולם הבמה ואת השביל שיאפשר לו את שניהם.
מכאן ההופעה הלכה והתרוממה - בנאי שר שירים של גפן בזמן שגפן מנגן, והפוך. נדמה שבנאי בחר בשירי התוכחה הכי גדולים של גפן, כשאחרי "חלולים" הוא בחר לבצע את "סוף העולם", ושוב שפך פרשנות חדשה על השירים. גם ,תחרות כלבים" קיבל תפנית מעניינת בביצוע עירום ואיטי של פסנתר, גיטרה וקסילופון. גפן מצידו בחר בשירים היותר בועטים של בנאי, והפליא לבצע אותם על הפסנתר כאילו היו שגורים בפיו תמיד.
בנקודה הזו, שיתוף הפעולה הנהדר בין שניהם מגיע לשיא ולבשורה למעריצי בנאי. בנאי יושב מול הפסנתר ומתחיל לנגן את מה שהקהל מכיר היטב אבל אף פעם לא ראה בהופעה חיה, הפלאפונים נשלפים באויר כאילו היו נרות בפסטיבל ערד, ולאחר שנים שהקהל התחנן בצעקות בהדרנים לבצע את השיר הגנוז, סוף סוף בנאי מנגן את השיר שהוא סירב שנים לזכור - "תיאטרון רוסי". אחרי כל הזמן הזה, מתברר שהוא לא שכח כיצד לנגן את השיר אפילו לשניה אחת, אלא רק חיכה לקול המתאים שמסוגל לשיר את המילים הקשות האלה - הקול של גפן. הקהל הנאמן התפלא מן הסתם לחזות ברגע הזה וגפן, כמו אח אובד של בנאי, הוציא ממנו את השנים האבודות לקהל החילוני.
ההופעה הייתה אמנם קצרה, אך מדוייקת. גפן קיבל את מנת הירח הישראלי שלו ובנאי, שהגיע רק לכמה שירים בודדים, בכל זאת סיפק לקהל מינון מדוייק ומילא את האולם בפליאה על כל מילה שהוציא מהפה, והן לא היו רבות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם