איש אחד, עיר שלמה: חמש שנים למותו של עלי מוהר
האמרה "לכל אדם יש תחליף" נחשפה בעשורים האחרונים במערומיה עם לכתם של נסים אלוני, חנוך לוין, מאיר אריאל, יוסי בנאי ודודו גבע. לרשימת גדולי אומה אלה יש להוסיף את עלי מוהר. במלאות חמש שנים למותו
היו מי שביקרו אותו על כך וטענו כי ההימנעות מפוליטיקה היא אסקפיזם, ויתור על האפשרות להשפיע. למוהר עצמו היו רגשי אשם, אמיתיים או מדומים, בעניין: "לפעמים אי אפשר שלא לתהות עד כמה עשוי אדם לעסוק בזוטות מעין אלה? הרי בכל זאת קורה עוד משהו בעולם חוץ מסתיו, יש חדשות חוץ וחדשות פנים, מצב מדיני-ביטחוני ומצב חברתי-כלכלי". אלא שההתעקשות לדון בזוטות - "צעיפים, צמרות, חלקותה המשוערת של איזו זרוע, ריח קלמנטינות, התחלה של חורף" - לא היתה אסקפיזם אלא מאבק עיקש לקידוש החול והנורמליות, מאבק שהישראליות נוצחה בו זה מכבר.
אלתרמן, המשורר האהוב על מוהר, כתב בתחילת דרכו על "יום קטנות": עידן נשאף של מנוחה מכל האסונות, המלחמות וההזיות האוטופיות שקדמו לקום המדינה. מוהר הצליח בכתיבתו לרומם את ה"זוטות" הללו - בחורה יפה, ריח לחם מטוגן שעולה מהבית השכן, הפועל תל אביב - מעל לדברים ה"חשובים": הפיצוצים, התככים הקואליציוניים, המשברים הכלכליים.
כל כתיבתו היתה בגדר ניסיון להתגבר על הרעש, ההגזמה והגסות שהכתימו לימים את הישראליות, ובמובן זה היא היתה התרסה נגד הסובב אותו. לא לחינם הרבה לכתוב על לונדון ועל פריז, אשר הגדירן כ"הרחבה של עירנו". הבירות האירופיות האלה סימנו בשבילו עבר תרבותי מדומיין, אופציה של ישראליות שלווה ושפויה, "דרך שלא נבחרה". מוהר, ובכך התבטא המרד שלו, ניסה לבצר לעצמו ולקוראיו מתחם פרטי ואישי של עידון ועדינות, מובלעת מוגנת שהמרחב הישראלי המיוזע וההיסטרי לא יוכל לפלוש אליה.
לכן גם העדיף את החורף ואת הסתיו האירופיים באופיים, עם ההסתגרות בבית המחומם, על אף קלישותן של העונות האלה בארצנו. באופן פרדוקסלי הצליח מוהר לבצר לעצמו תחום פרטי וסמוי מעיני הזולת גם במשך עשרות שנים של כתיבת טור אישי. בניגוד לבעלי ולבעלות טורים בימינו, מחוברים ומחוברות, גיבורי תוכניות ריאליטי ופליטיה, מוהר מעולם לא התערטל ולא חשף פרטים אינטימיים מחייו, התרחק מראיונות ואפילו על דבר מחלתו לא רמז לקוראיו. גם בכך הוא מרד בישראליות הבוטה והצעקנית.
כתיבתו היתה
הקריאה ברשימותיו, בכל יום שישי, היתה לקוראיו הנאמנים טקס קבוע לקראת כניסת השבת, פולחן ששימשו בו בערבוביה קודש וחול. מאז לכתו לא נמצא לו תחליף. בהקדמה לספר "מהנעשה בעירנו", אוסף טוריו שיצא ב-1994 (עם עובד), כתב מוהר כי מעולם לא שמר את דפי העיתון שעליהם הופיעו כתבותיו, אך למרבה המזל עשתה זאת אמו. מעבר להמלצה על הספר, ראוי אולי לסיים את הרשימה הזאת בקריאה למי שבידיו נמצאים אותם טורים שאספה אמו של מוהר: קבץ מיטב מהם לספר נוסף, או מוטב - העלה את כולם לאתר אינטרנט. אנחנו זקוקים להם יותר מתמיד.
// אבי גרפינקל
ראשית ראוי לציין שעלי מוהר היה בעל טור בעיתון "העיר". מעמדו הייחודי בקרב קוראים ואנשי תקשורת, ובייחוד עוצמת הזיכרון שחקק בקרב קוראיו, הרושם העז שהותירה כתיבתו ועודנה מותירה גם חמש שנים לאחר מותו, לא מתיישבים עם תפוצת טוריו, שנותרה אחרי הכל בתוך גבולות החלוקה של מקומון תל אביבי.
לטובת מי שלא קרא את העיתון בזמנו יוזכר כי "העיר", שמוהר כתב בו ברצף במשך שני עשורים, היה בו בזמן תיעוד ובדיה - גם מדריך להתמצאות בכרך, גם מדריך להתמצאות בכיסופיו. תל אביב של "העיר" היתה מטרופולין קוסמופוליטית, פלורליסטית, נהנתנית ותזזיתית, שתושביה מכלים את זמנם בישיבות עצלות בבתי קפה, בפתיחות של גלריות ובהופעות רוק מחתרתיות, עיר שעשועים "תל אביבית פי כמה מתל אביב עצמה", כפי שתיאר זאת דורון רוזנבלום במאמרו הקלאסי מ-1985.
בטורים של מוהר, עם זאת, מצאו קוראי "העיר" עיר שלווה בהרבה, עיר שמוהר ברא באיכויות הכתיבה הספרותיות שלו. הזרה, הפיכת המוכר ללא מוכר, היתה התחבולה שהשתמש בה כדי להפוך זוטות יומיומיות שאיש לא נתן עליהן את דעתו, כמו קפיצה לכספומט או מפגש ראשון עם ערוץ הכבלים הלוקסמבורגי, לחוויה מפליאה לא פחות מליקוי חמה; סימן הקריאה שימש אותו ליצירת דמות אפרורית בהרבה בהשוואה לגיבורים המקומיים שמעלליהם סוקרו בעמודי התרבות, מין טיפוס שלא דבק בו הריחוק המנוכר של בעלי שם והוא עודנו נרגש ממפגש אקראי עם שמואל מחרובסקי, "הוא שמלוק, איש מחלקת הכדורסל של מכבי תל אביב!".
לא לחינם הופיעו רשימותיו לפני עמודי החדשות של המקומון, שבהם סופר על מדרכות שדורשות תיקון, על בעיות זמני פינוי האשפה ועל שיפוצים מעצבנים במבני ציבור. גיבור רשימותיו של מוהר היה בדיוק אותו טיפוס שעשוי היה לקטר על המהומה שמקים המפוח העירוני המסלק את עלי השלכת מהמדרכה, אלמלא בחר להתפעל מעלי השלכת עצמם. איש מן השורה, ששיטוט לעת ערב בשדרות העיר הפעים אותו יותר מהנעשה בחיי הלילה.
לא זכיתי להכירו, אבל הטיפוס הזה היה מן הסתם מוהר עצמו. העיר שלו היתה אנושית במובן זה שהיו בה חולשות אנוש. היא היתה מרחב דמוקרטי שבו, בניגוד לעיר הזוהרת והבוהמיינית שקמה בהמשך העיתון, כולם עברו סלקציה, קשישות וקשישים, פקידים וחנוונים, אפילו מוכר הגרעינים הוותיק שעגלתו עמדה שנים בפינת רחוב ריינס ושדרות בן גוריון עד שיום אחד עבר לחנות של קבע.
זו היתה עיר זעיר בורגנית שאנשיה העבירו את סופי השבוע שלהם בישיבה על המרפסת בלוויית חריץ אבטיח, תל אביב של עונות שנה, חוף ים, קרנות רחוב וחנויות שאין להם סניף שני ושלישי, שבתיה צנועים ותושביה לא מבקשים לעצמם הרבה כל עוד מובטח להם, פעם בכמה זמן, ביקור בבריכה העירונית. עד שיום אחד, העיר הזאת, וגם העיר השינקינאית והאמנותית שנפרשה אחריה, התפוגגו.
מי שביקר בשנים האחרונות ברחוב שסימל את ההוויה התל אביבית בשנות השמונים והתשעים יודע ששינקין נהפך לרחוב ככל הרחובות. את מקום גלריות האוונגרד והחנויות הייחודיות תפסו סניפי רשתות שאפשר למצוא בכל קניון בכל עיר בעולם. שיפוץ השדרות התגלה כפיתיון למשיכת אילי נדל"ן שבנו על גדותיהן מגדלי יוקרה, שפקידת סניף הבנק המקועקעת של הפובליציסט המנוח, ובוודאי המשוררים והסופרים ומוכר הגרעינים, לא היו מעזים לבוא בשעריהם. אילו היתה זו רק סמליות עדיף היה להימנע מלומר זאת, אך אני חושד שאין זה מקרי שבזמן שהמחלה כרסמה בגופו של מוהר, כוחות השוק כרסמו בעיר הענווה שראה בעיני רוחו.
לכן, בקיץ האחרון, כשראשוני המאהלים ניטעו בשדרות רוטשילד, עלתה כמיהה לטור של מוהר. כיצד היה מתאר את הנעשה בשדרות, מתחת לעצי הפיקוס והשקמה? מה היה כותב על המוני האוהלים, שנפרשו מבניין הבימה ועד לקיוסק ברחוב הרצל, שבזמנו הותקן לצדו פנס הלוקס הראשון של תל אביב? אילו מחשבות היו עולות בראשו למראה אלפי הצעירים שכבשו את הרחובות? האם היה מתפעל מהמראה? האם היה שומר להם דווקא מבט מפוכח ומילים מפייסות? האם היה מזהה בין קריאותיהם את התביעה להשיב לחיים את עירו שלו? עיר שבצהרי יום חול עבר בה "דרך שדרות רוטשילד האפלוליות, דרך פיארברג ומלצ'ט... ואנחנו נכונים להגיח מן הרחובות השוקטים אל קינג ג'ורג' הגואה, השומר עדיין על ייחודו העיירתי. מיני סדקית, עיתונים, דבש וטבק. מה לא נמצא כאן, מי לא נמצא כאן".
// בן זילכה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם