סיבה למסיבה: רבקה מיכאלי מקבלת ד"ר של כבוד
קצת קשה לדמיין את רבקה מיכאלי בתור ד"ר לפילוסופיה, אבל אוניברסיטת בן גוריון בכל זאת החליטה להעניק לה אחד כזה, של כבוד. האמת? הכי מגיע לה
"זה מרגש אותי, לאור העובדה שלמדתי תיאטרון, יחסים בינלאומיים ופילוסופיה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל-אביב, אבל מעולם לא הגעתי לתואר כלשהו", אמרה. "הקריירה שלי קטעה לי את הלימודים, והאמת היא שגם תמיד היתה לי בעיה בהגשת עבודות סמינריוניות, כי יש לי קצת קשיי קשב וריכוז. איך שלא יהיה, עכשיו אני שמחה, כי סוף סוף אוכל לומר שאני דוקטור ולכפר על הנחיתות המשפחתית מול התארים של הוריי ואחי".
מיכאלי (73), ילידת ירושלים, החלה את הקריירה שלה בקול ישראל כשהייתה נערה בת 14. בהמשך היא שירתה בגלי צה"ל, ובשנות השישים כיכבה על במות הבידור בארץ, במערכונים עם יוסי בנאי ז"ל. תחנתה הראשונה בטלוויזיה הייתה תוכנית הבידור החלוצית "ניקוי ראש", ומאוחר יותר הגישה את "סיבה למסיבה". פרט לזה, היא כיכבה בהצגות רבות של הבימה והקאמרי, שיחקה ב-16 סרטי קולנוע והגישה תוכניות רדיו רבות בקול ישראל.
כיום, מיכאלי נחשבת - ולגמרי בצדק - לאחת השחקניות/מגישות המוערכות והמשפיעות בתעשיית הבידור הישראלית. עד כה היא כבר הספיקה לזכות בשני פרסים על מפעל חיים - אחד ב-2001, בטקס פרסי מסך הזהב, ועוד אחד ב-2008, בטקס פרסי האקדמיה
תגידי רבקה, מה היית רוצה שכולם תמיד יזכרו ממפעל חייך?
"אוי, אני כל כך לא נוסטלגית. התפקיד הנוכחי שלי במחזה של חנוך לוין, 'אורזי המזוודות', בתיאטרון הקאמרי הוא של הניה, שהיא דמות קומית וטראגית ביחד - וזה מה שאני הכי אוהבת".
לפני כשנה היא גילמה, בסרט "נחמה" (בבימויה של עדית שרצקי), דמות של קשישה מקומטת שמתעוררת בוקר אחד וחשה כי זה יומה האחרון. בהמשך הסרט, מנסה להיפרד מהאנשים שסביבה לשלום, אבל הם לא מאפשרים לה לעשות זאת. הדמות הזאת, כאמור, רחוקה מאוד ממיכאלי האמיתי, שמקפידה תמיד להראות במיטבה ולהקרין שנינות והומור, כאילו יצאה אתמול ממסיבת הסיום של בית צבי.
יש עוד איזה משהו שהיית רוצה לעשות, אבל כבר לא נראה לך שתצליחי?
"תשמע, אני בת 73, ובליל הסדר אהיה בת 74, אז כנראה שכבר לא אצליח להירשם לבית ספר לרפואה ולישון באכסניית נוער. לכל השאר אני עוד מקווה להגיע. אני רוצה להמשיך להיות פעילה בתיאטרון, ברדיו ובסדרות טלוויזיה. אני עדיין זוכרת טקסטים היטב, ובכלל, יש לי מזל שאני יכולה לעשות את מה שאני אוהבת".
שאלות על הגיל מעליבות אותך?
"לא, אבל זה מעליב כששואלים אותי למה אני עדיין עובדת. ראשית, כי חושבים שיש לי מספיק כסף, ושנית, כי אני לא מבינה מאיפה זה מגיע. אולי מצפים מאישה בגילי להתגורר בדיור מוגן ולעשות טיולי בוקר עם פיליפיני, אבל זה לא הכרחי. אני מאחלת להרבה נשים להיות סבתא כמוני. הנכדים אוהבים לראות אותי על הבמה, להאזין לי ברדיו, ולצפות בי בטלוויזיה. הם צוחקים איתי ועלי".
בכל זאת, מהו, לדעתך, סוד החיוניות שלך?
"אני משתדלת לא לרמות. לא את עצמי ולא את מי שמולי. אני אמנם לוקחת ויטמינים לפי הוראות רופא, אבל אני לא מתמכרת לדוקטרינה מסויימת. אם זה היה תורשתי, הייתי חייה עוד שש שנים, לפי אמא שלי, ועוד שנתיים, לפי אבא שלי, שנפטר בן 76. אחי הבוגר נפטר בגיל 72, ולכן התורשה לא משחקת כאן, ולא כדאי לי לא להסתכל על המפה הגנטית שלי בנושא תוחלת חיים".
מהו החלום שלך לעתיד הקרוב או הרחוק?
"החלום שלי הוא מאוד פשוט. אני רוצה שלא נרגיש על בלימה במדינת ישראל. שהקיום שלנו לא יהיה כל הזמן על בלימה".
ומה מרגש אותך היום?
"בילוי עם הנכדים, קונצרט טוב, הצגה טובה, שיר חדש, ספר טוב ובגדים".
סליחה על העיתוי, אבל יש איזו נקודה מסקרנת ולא ממש ברורה בנוגע לחייך האישיים: בעבר פורסם שנפרדת מבעלך, ועם הזמן הידיעות האלה פסקו. מה בעצם קרה שם?
"זה נכון שנפרדתי מבעלי השני, ראובן שרוני, לעשרה חודשים, אבל אחר כך חזרנו לחיות ביחד. אנחנו עדיין בעל ואישה כדין, כי לא הספקנו להתגרש".
הרבה מזכירים לך את המוצא הגרוזיני שלך. התרגלת?
"אני חלוקה לאורך הגוף, בכל כיוון: חצי אשכנזיה וחצי גרוזינית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם