המעגל: 25 שנה לערוץ 2 הניסיוני
הלוגו המאולתר בשידור הראשון. השידור הישיר ממשפט דמיאניוק. התזמון הגאוני של "העולם הערב". לפני 25 שנה עלה לאוויר ערוץ 2 הניסיוני, והשאר היסטוריה. מדודו ועד גולו, מארז ועד אברי, ממרוז ועד שילון: האנשים שייסדו את היורש של ערוץ 1 משחזרים את ימי ההקמה וחוזרים אל הזמנים שבהם חוזה טאלנט עמד על 180 דולר ליום
דודו: "הוא עסוק. לא הספיק לראות את הקסטה, לא יום ולא יומיים. לא שבוע ולא שבועיים".
גולו: "אה, בגלל זה אנחנו בערוץ 2, כי להם היה זמן".
דודו: "נכון, כי אחרי כחודש ימים שהאיש בערוץ הראשון פשוט לא היה לו זמן לראות את 'דודו מספר לגולו', טלפנתי לאיש אחד נורא נחמד שקוראים לו סיון. האיש הזה עובד בערוץ השני, ערוץ קטן. בסך הכל ערוץ 2. לא רק שהיה לו זמן, הוא בא אלי הביתה, ישב, ראה את הסיפורים ואמר, 'יו, איזה יופי. אני מוכן להקרין את זה אצלנו בטלוויזיה', ואז הוא לקח את הקסטה אליו והביא אותה לעוד שני חברים שלו שעובדים בערוץ 2, אחד קוראים לו אורי ולשני קוראים אורן. אורי, אורן וסיון, האנשים הנחמדים בערוץ 2, ראו את גולו וראו אותי ואמרו 'זה מתאים לנו. לא רק שזה מתאים לנו, אנחנו מוכנים לשדר את זה כל ערב'". גולו: "איזה מזל".
(מתוך "דודו מספר לגולו", ערוץ 2 הניסיוני)
לקראת סוף שנות השמונים לדודו טופז היה רעיון מהפכני. הנה הוא יבוא ומדי לילה יספר לילדים סיפור לפני השינה, ספיישל למסך הקטן. זו הייתה תקופה עתיקה, שבה מלך אחד שלט בארץ וישב בארמונו המסוגר בשכונת רוממה בירושלים: הערוץ הראשון. אין יוצא ואין בא. ארבע שעות יומיות בלבד שידר אותו ערוץ ממלכתי, משעה שמונה בערב ועד חצות. את שאר הזמן הוא השאיר לטלוויזיה החינוכית, אחרי זה לתוכניות לילדים, קצת לדוברי ערבית ואז התגלגל לסלון בכבדות ובסרבול אופייניים, כדי לשאת את דברו. בערוץ הראשון אפילו לא טרחו לענות למר טופז.
טופז, במצב רוח מדוכדך, הרים טלפון לאקל סיון, במאי טלוויזיה שעבד בערוץ 2 הניסיוני, שעם צופיו נמנו מעטים ובודדים שחיפשו מפלט מ"עמוד האש". סיון פגש את טופז בספריית "בית אריאלה" בתל אביב, קיבל את הרעיון, הנהן, הלך לאורי שנער, אז מנהל התוכניות בערוץ הקיקיוני, שהתלהב מהחדשנות. השניים אצו רצו לאורן טוקטלי, אז הבכיר האחראי, שנתן אור ירוק, אבל הסביר שדבר אחד אין לו כרגע - כסף.
טופז שמע את הבשורה, אבל הוא היה בטראנס, אמר שישלמו לו על מוניות ויתחשבנו בעתיד. אמרו לו שאין בעיה, ושלפו את עירית שילה, שחקנית בוגרת בית צבי, שתגלם את גולו, הבובה. איפה מצלמים? בתל אביב, רחוב בן יהודה 42, בקומה השנייה. היו שם אולפני "מימד" בראשית דרכם, טרם התרחבותם לממדי אימפריה. שני חדרים קטנים, דחוסים. שנער הסביר אז לבעלים שאין לו אפשרות לממן, אבל בעתיד אפשר יהיה ליצור קלטות של הסדרה ולמכור, וכך לנסות להחזיר את ההשקעה. מי יודע, אולי בעוד כמה שנים, כשהערוץ יגדל, לא ישכחו אותם. איך אומרים, "שלח לחמך על פני המים ותמתין בסבלנות".
"לא היו תנאים", מספרת שילה, או גולו בשבילכם. "ישבתי כמו איזה עכביש מתחת למיטה, בלי משענת לגב. חדר עלוב עם מנורה שדודו הביא מהבית. הכל היה מאולתר, לרוב קבענו מראש את הסיפור, אבל היו פעמים שדודו בא ברגע האחרון ואמר'את כבר תראי'. אף אחד לא ישב עלינו, לא הייתה מנהלת ולא תיקנו את העברית, אבל הייתה שמחת חיים אינסופית. נהניתי שם יותר מכל דבר אחר שעשיתי".
התוכנית החדשה שובצה לשעה 19:50, עשר דקות לפני שמבט לחדשות, בערוץ הראשון, עלתה לאוויר. הכוונה הייתה למשוך את הצופים לסנסציה החדשה, ואכן התגובות היו מרשימות - מאות מכתבים הגיעו למערכת. "עלית" אפילו הוציאה שוקו שנקרא "גולו". כמעט שנה זה רץ, עד שדודו החליט שמספיק עם ילדים והגיע הזמן להתערבב עם הגדולים. גדל וגדל יחד עם ערוץ 2 שהפך למסחרי ב-1993, נבלע ובסוף נפלט עד המוות הטראגי לפני שנתיים. "עברו 25 שנה מאז תחילת שידורי הניסיון, מי היה מאמין?", מלמל השבוע מיכה שגריר, שבאולפני קסטל, שבהם היה שותף, ממש מול בנייני הטלוויזיה הישראלית ברוממה, הכל התחיל עם שקופית פרימיטיבית שבישרה באוקטובר 1986 על הרך הנולד.
למען האמת, הסיפור עוד יותר ישן ומאובק. ב-1979 המליצה ועדת קוברסקי לכנסת על הקמת ערוץ מסחרי שיתבסס על פרסומות ויהיה בידיו של זכיין פרטי. אבל אתם יודעים איך זה. ההמלצה מגיעה לערימת ניירות ונשארת תקועה עד שהיא מתפוררת מזקנה.
רק חמש שנים לאחר מכן, אמנון רובינשטיין, איש מפלגת שינוי, מונה לשר התקשורת. זו הייתה ממשלת אחדות, והשר החליט לנצל את הגוש הקואליציוני הגדול לקידום ארבעה נושאים חשובים במיוחד-ערוץ 2, טלוויזיה בכבלים, רדיו אזורי ושידורי לוויין.
כדי לזרז את ההליך, צירף לצדו וכיד ימינו את אברהם פורז, שהיה אז עו"ד ופעיל ובמסדרונות. הוא גם פגש את אורן טוקטלי, כלכלן ואיש האוצר לשעבר, שסיים פרויקט רציני במשרד הבריאות. רובינשטיין אמר לטוקטלי שמקימים את הערוץ השני, צריך לגבש הצעת חוק והוא מעוניין שיעמוד בראש
"אלה שחתמו על ההסכם הקואליציוני לא רצו לקיים אותו", מספר פורז. "אחד המכשולים הגדולים בדרך היה יצחק נבון, שהיה שר החינוך. בא אליו אז יעקב לוברבוים, מנהל הטלוויזיה החינוכית ואמר 'אל תיתן לרובינשטיין, למה שייקח את התהילה? קח אתה. הטלוויזיה החינוכית תיהפך לערוץ השני, אנחנו נוציא מכרזים, ניתן זיכיונות, יש לנו אולפנים, מבנה מפואר ברמת אביב. הכל מוכן'. נבון התחיל להכניס לנו. מודעי, שהיה שר אוצר, תקע לנו. הליכוד אמר שרובינשטיין הוא מהשמאל, אז בטח כל השמאלנים יהיו בטלוויזיה. טרפדו ולא קיימו, אז אמרנו 'הבה נתחכמה לו'. החלטנו להציב עובדות בשטח. אם לא היינו עושים, הערוץ השני היה מתעכב בעוד עשור".
בסתיו 1986 ביקש רובינשטיין מטוקטלי ופורז להתחיל לשדר, לא משנה מה, העיקר להראות נוכחות. מצאו משדר בגבעתיים, ששימש פעם את רשות השידור ונח בצד רק לשעת חירום. העבירו אותו לחוות איתנים שבהרי ירושלים, משם אפשר היה להעביר את הבשורה לאזורים נרחבים. בינתיים השתלטו על תדר "UHF 22". פורז חושף: "התירוץ היה שאנחנו הולכים לכבוש את התדר, אחרת הערבים ישתלטו עליו. אני יכול להגיד לך עכשיו שזה היה תירוץ שקרי".
לאט לאט שידרו כמה קליפים של אסתר שמיר, אילנית, אריק איינשטיין ואהוד בנאי והקרינו בלופ, ובסיום השקופית ביקשה, ממי שקולט, שישלח את חוות דעתו על המהפכה על גבי גלויה. טוקטלי ענה במסירות וחתם בכתב ידו. הקליפים התחילו לזרום. התעשייה הבינה שיש לה אוזן קשבת, אבל בערוץ חיפשו איזו משבצת כדי להיכנס לתודעה, ואכן, בפברואר 1987 החל בירושלים משפטו של ג'ון דמיאניוק. המשפט התנהל בשעות הבוקר בבנייני האומה בירושלים, עורר עניין רב, אבל לא שודר בטלוויזיה.
"בהתחלה היו בטוחים שזה משהו בסגנון משפט אייכמן", מספר טוקטלי. "דבר עם חשיבות לאומית וחברתית. ולמי היה זמן שידור בבוקר? לטלוויזיה החינוכית, אבל היא חשבה שהתפקיד שלה מתמצה בשידור לבתי הספר. זה היה כל כך אנכרוניסטי כבר אז, אבל הם היו שבויים בתוך 'יש לנו שיעור תנ"ך ושיעור עברית לכיתה ד''. אחרי שהמשפט התחיל, העיתונאי שייקה בן פורת כתב שיש אירוע חשוב, אז למה שערוץ 2 לא ישדר? זה היה ביום ראשון, רובינשטיין היה בחו"ל. הרמנו טלפון ושאלנו את דעתו. אמר 'לכו על זה'. השאלה איך.
"אז נודע שהטלוויזיה הלימודית מצלמת לצורכי הקלטה. אמרנו למשרד החינוך, 'אנחנו נשדר, רק תנו לנו להתחבר למצלמות'. זה היה שידור נקי מבית המשפט, בלי אולפן. השידור משך עוד ועוד צופים, והיו אפילו שהתלוננו שהם לא יכולים לצפות בו במשך היום, אז הוספנו תקציר בערב, שערכה בשבילנו הטלוויזיה החינוכית. ניהול הערוץ היה אתגר ניהולי ותרבותי יוצא דופן. נקטנו הרבה יוזמות, ניצלנו הזדמנויות והפכנו את הקשיים ליתרונות. אמרנו לחינוכית שניתן לה קרדיט, היא לא הייתה יכולה לסרב". באותם ימים נכנס שנער לתפקיד מנהל התוכניות הראשון. הייתה לו אז חברת הפקות בינלאומית שהתמחתה בסרטי אנימציה, שאחד מהם, "אורות", היה הסרט הראשון שעלה בערוץ הניסיוני.
"הייתה מזכירה שנשארה בחברה שלי, וכל המשכורת שקיבלתי ממשרד התקשורת הייתה בערך העלות שלה", מספר שנער. "אבל הייתה הרגשה שיש פה הטבעת חותם של פעם בחיים. לזרוע זרעים לטלוויזיה מסחרית, שסוף סוף יקום איזה דוד קטן ויכה בגולית מרשות השידור".
כדי להבין את הפרופורציות, חשוב לציין שב-1989, שלוש שנים אחרי תחילת השידורים, אושר לערוץ 2 תקציב שנתי של 60 אלף שקל בלבד. כשבערוץ צעקו שזה סכום מגוחך, הוסיפו חצי מיליון ובהמשך עוד 150 אלף וגם הערוץ עצמו הצליח לגייס עוד קצת. בסוף גמרו שנה עם 750 אלף שקל תקציב שנתי. כלום, לעומת עשרות המיליוונים של היום. "האח הגדול" מת מצחוק. אבל המחסור בכסף לא ריפה את ידי טוקטלי. בתחילה הדברים נבנו מהיד למסך. פה תוכנית, שם אירוע. אחר כך התחילו לגבש לוח שידורים, חרף המצוקה שאפו להפקה מקורית ולשידורים בעלי ערך. בראש השנה 1987 החליטו על משדר מיוחד. שלחו את אקל סיון עם מצלמה לגבול לבנון כדי שילקט ד"שים מחיילים, והרימו מופע עם שירה גרא כמנחה ואמנים אורחים כמו עופרה חזה וסי היימן. חינם, כמובן.
ברשות השידור התעוררו בבום מתרדמתם. עד אז לא בדיוק שמו לב לפשפש שקם בסמוך, אבל תוכנית שמשתתפים בה אמנים וצוות עם מצלמה כבר היו יותר מדי. הם פנו ליועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, וטענו שקם ערוץ פיראטי מתחת לאף כשיש חוק ברור של הרשות.
"זומנו לפגישה אצל היועץ", משחזר פורז. "אני מצד אחד, כל אנשי הרשות מצד שני. הם טענו שהגורם היחידי שיש לו זכות לשדר זה הם, מכוח החוק. אנחנו טענו ש'לא כל מה שכתוב בחוק נותן להם מונופול'. אמרתי לחריש,'אתה מכיר את שידורי מידל איסט, תחנה נוצרית בלבנון?'. אמר'בוודאי. זה משודר מתוך לבנון ומטולה'. אמרתי לו'נכון, המשדר שלהם נמצא במטולה, אבל איפה האולפן? בבנייני האומה בירושלים'. סוכם שהשידורים שלנו יהיו תחת חסות רשות השידור".
לשקופית של ערוץ 2 צורף שמה של הרשות. כל צעד שהערוץ השני עשה, היה חייב לעבור דרך המשרדים ברוממה. מדי שבוע אורי שנער היה מגיע לפגישה ומבקש אישור על לוחות המשדרים שהציג. "רשות השידור הבינה שאנחנו באמצע תהליך בנייה וניסתה לייבש אותנו", נזכר שנער. "שידרנו פרומואים, והרעיון היה בלתי נתפס מבחינתם. אמרו לי, 'אתה עושה פרסומת וזה אסור'. לא אישרו. הייתה להם אז תוכנית שקראו לה 'לקראת שידור', חצי שעה בהנחיית דליה מזור. אמרו לי 'אתה רוצה לקראת שידור? נאשר'. לך תסביר שכל העולם התחיל עם פרומואים 20 שנה לפני, אני לא ממציא את הגלגל".
משיתוף הפעולה גם יצא מתוק. ממידע פנימי שדלף התברר שבמחסני הרשות שוכבות סדרות שבגלל חוסר זמן אין אפשרות להקרין אותן. טוקטלי אמר למנהלי רשות השידור שחבל שכסף ציבורי שוכב ככה על הרצפה, שייתנו להם. נעתרו ופתחו את המחסנים. החל להיאסף חומר, אבל מיד הגיעה צרה עם אופציה לפריצת דרך נוספת. באוקטובר 1987 נפתחה שביתה ברשות השידור. במשך 52 יום החשיכו בערוץ הממלכתי את המסך. שר התקשורת היה גד יעקובי, וכדי לא להתכופף בפני השובתים, אמר לאנשי הערוץ השני "הבמה שלכם". אפילו פינה להם את תדרי הערוץ הראשון, שיראו אותם בכל הארץ.
"כבוד, ומצד שני תיק כבד למלא את התפקיד. אין לך משאבים. מצב בלתי אפשרי", מספר טוקטלי. "שמנו סדרה של הבי.בי.סי וכל יום סרט קולנוע שנתן מענה לזמן השידור. בכל זאת, סרט זה שעה וחצי, אבל פתאום היינו צריכים כמויות חומר אדירות". טוקטלי זוכר איך באחד מימי שישי הם המתינו למונית שתגיע מתל אביב עם הסרט שיועד לשידור במוצאי שבת ואין, שום רכב לא הגיע. השבת נכנסה והחל מסע בילוש בעקבות הסרט האובד, כי בלעדיו אין מה לשדר, המחסנים ריקים. בסוף התברר שנהג המונית הגיע לירושלים בשעה מאוחרת והחליט לחתוך הביתה, עם הסרט בבגאז'. למזלם , איתרו אותו בזמן והסרט הוקרן.
באותם ימים התבלט דורון אברהמי, בחור שבתחילת שנות השבעים יצא ללימודי קולנוע וטלוויזיה באנגליה, נשאר לעבוד שם במשך שנים ובזמן שצילם סרט בארץ, אביו, יוסף, פעיל במפלגת "שינוי", סיפר לפורז שבנו מתמחה בעסק. פורז ביקש שדורון יצור איתו קשר.
"כשדיברתי עם פורז על מי יהיו הזכיינים הפוטנציאליים של הערוץ, לגלגתי על חלק מהפיגורות", מודה אברהמי. "אמרתי 'מי, אחד כמו איציק קול, שעשה תוכניות טיפשיות? מי ייתן לך טלוויזיה איכותית?'. פורז ענה, 'שמע, אם מישהו עם עבר כמו שלך היה מביא איתו קבוצה שתתמודד במכרז, אני לא מבטיח, אבל תחשוב על זה'".
אברהמי החליף דיסקט, ראה את עצמו בעתיד כעומד בראש אחת הזכייניות שיזכו במכרז לערוץ המסחרי ועבד במלוא המרץ. אחרי משא ומתן גייס לצדו את חברת הטלוויזיה הבריטית "אנגליה" והקים את "אנגליה-ישראל".
אחרי שחוק הרשות השנייה עבר סוף סוף ב-1990 והערוץ השני התנתק מחיבוקה של רשות השידור, בדרך למכרז, הסכרים נפרצו ולפתע התגלו ניצנים של רעננות בלתי מוכרת, הבדל של שמים וארץ מהערוץ הראשון. אברהמי פתח את ארנקו הפרטי, שלף את שני כוכבי גל"צ, ארז טל ואברי גלעד, הפקיד עליהם את חברו, הבמאי אבי כהן ונתן להם להתפרע בתוכנית חדשה, "העולם הערב".
"חשבתי אז מה חסר לטלוויזיה, כפי שאני רואה אותה, ואמרתי שמאז 'ניקוי ראש' לא הייתה תוכנית סאטירית טובה", נזכר אברהמי. "סאטירה נשכנית שתטפל בכל הנושאים, והייתה להם יד חופשית לחלוטין. כמעט לא התערבתי בתכנים. אני לא חושב שצנזרתי, למרות שלפעמים זה היה על גבול הטעם הטוב, שחיטה של פרות קדושות והשניים האלה השתוללו, בעיקר ארז, שהיה הרוח החיה בכתיבה".
"העולם הערב" עלתה לאוויר בנובמבר 1990 וקיבלה כמעט במתנה את מלחמת המפרץ. מתי סרי גילם את סדאם חוסיין, יאיר ניצני את בסאם עזיז, שגריר עיראק בישראל, עינב גלילי הייתה קריינית רצף, וההצלחה הייתה מטורפת. הסי-אן-אן אפילו הכין עליהם אייטם.
תוכנית כזו הייתה יכולה להצליח גם היום?
"לא חושב, אולי כתוכנית בערוץ נישה או ברצועה של 'ביפ', וגם אז רק אחרי שינויים משמעותיים בלוק, בקצב ובסגנון".
היית מעוניין לעשות משהו דומה?
"באיזה מובן? ההומור והשפה היו נכונים לזמנם, וכל ניסיון לחזור לשם יהיה מביך, אבל היה איזה רגע שהרגשנו שאנחנו עושים משהו אחר, משהו שעוד לא עשו, ואת ההרגשה הזאת אני תמיד אשמח לחוות שוב".
בעקבות האווירה החתרנית, האנרכיסטית, הרעננה, הגיעו לערוץ כל מיני סטודנטים לקולנוע שהציעו את מרכולתם, חברים עם רעיונות חדשים. אושרת קוטלר עבדה בהתנדבות ואפילו אלדד קובלנץ ישב אז בתקליטייה. "הערוץ הניסיוני לא קיבל את הכבוד שלו היה ראוי", משוכנע שנער, ששימש יותר מאוחר כמנכ"ל ונשיא "קשת". "בתולדות הטלוויזיה הייתה לו המון משמעות, גם ביצירת תקופה טלוויזיונית אחרת. תוכנית כמו 'העולם הערב' נחשבה לחתרנית, אבל גם כיצירה של טאלנטים. אני יכול לתת רשימה של אנשים שהתחילו אצלנו. יאיר לפיד, החמישייה הקאמרית. אתה מייצר אלטרנטיבה, תחרות מול הדבר העצום מרוממה, שלקח את עצמו כל כך ברצינות. היה פה ניסיון לייצר תפיסה שידורית שהייתה מאוד נועזת ומחוצפת לצד תוכניות אינטלקטואליות כמו 'אפוסטרוף'. אני זוכר שדורון רוזנבלום כתב ב'הארץ', ' ערוץ 2 הניסיוני, הלא הוא צ'אנל פור הישראלי'. הייתי אז בעננים".
לאט לאט החל להגיע זרזיף עריקים מהערוץ הראשון. בין האנשים היה יורם שרתוק, ששימש שם כעורך. "עשיתי דברים קצת יותר קלילים בערוץ הראשון", הוא אומר. "תוכניות כמו 'על גלגלים', או עבדתי עם מנחים כמו דניאל פאר, שהיה מוכן לקחת סיכון, אבל הערוץ הראשון היה מסואב עם ועדות ועניינים ואי אפשר היה לזוז. בערוץ 2 אנשים עשו בפעם הראשונה דברים כמו שהם רוצים".
שרתוק, שהקים חברת הפקות, הכין תוכנית ליום העצמאות בכיכובו של אבי קושניר. יום אחד קיבל טלפון נזעם מגיא מרוז, שהיה היחידי בצוות, כך התברר, שלא זכה לשכר. שרתוק הרגיע את מרוז והבטיח שיכין בשבילו תוכנית, וככה נולדה "נייס גיא". אם "העולם הערב" הייתה חתרנית, "נייס גיא" כבר הייתה סאטירה פרובוקטיבית שהייתה רחוקה שנות אור מהחומר ששידר הערוץ הראשון. צחקה על מתנחלים, חולים סופניים. יוני להב, שותפו של מרוז, היה תמיד אומר: "יש לי זקפה שקשה לתאר, רוצה לראות?".
מרוז ולהב עשו מה שרצו, ושרתוק ניצח מעל. חברת "יורוקום", שהייתה אז בראשית דרכה, שימשה כספונסרית ואפשרה את כל הבלגן. "יורוקום הייתה חברה לתקשורת משרדית מתקדמת, והפרזנטור שלה היה חנוך רוזן", מספר שרתוק. "היינו צריכים להשתמש בו בתוכניות הראשונות ולעשות פרסומת סמויה הכי גלויה בעולם. פעם הבאנו את ד"ר יריב בן-אליעזר, פיזרנו באולפן כמות אדירה של פקסים, מדפסות, ש'יורוקום' ייבאה, ואת רוזן הבאנו בתור 'יורו' הרובוט. כל פעם הוא התיישב לבן אליעזר על הברכיים ואמר 'אני יורו', ובן אליעזר ביקש ממנו 'קום'. המסר עבר".
בדרך כלל לא נגעו בתכנים של השניים, אף שהיו מחאות נגדן, אבל תוכנית אחת בכל זאת נשארה בחוץ, מתחילתה ועד סופה. במרכזה עמדה מיכל ינאי, אז מלכת ערוץ הילדים, כשהיא עם ביריות ושוט. בחור צעיר בשם צבי פרוכטר עשה שם חיקוי של ביבי, שהפך לאט לאט למוסוליני. פרוכטר מוכר לכם היום יותר כצביקה הדר, נסיך הקונצנזוס.
"הבאנו טלוויזיה של שנות השמונים ולא של שנות השישים", מסביר שנער. "הערוץ הראשון היה עוד תקוע, אנכרוניסטי. לקח את עצמו ברצינות. הוא לא היה חושב לקבל בוגרי גלי צה"ל, בני 30. לא הייתה אופציה כזו". אבל כשהערוץ הניסיוני החל לתפוס כיוון וצורה, נכנסו גם אינטרסים ואינטרסנטים. אורן טוקטלי נאלץ לעזוב את תפקידו כמנהל הערוץ לאחר שלא נענה לדרישות ולחצים.
"ההצלחה שלנו על המסך ובציבור קרצה לפוליטיקאים", הוא מסביר. "יום אחד התחלפה הממשלה והגיעו שרים שחשבו על פי השיטות הישנות. רצו את אנשי שלומם. 'תעיף את זה, תכניס את ההוא'. לא הייתי מוכן לפגוע בעובדים והגנתי עליהם בגופי, כשהיה ברור לי שבכך אהפוך למטרה. ישראל של אז הייתה שונה מהותית מישראל של היום. עכשיו זה לא היה עובר. יש מינויים פוליטיים, אבל יש בית משפט עליון. אז היה פחד גדול בתעשייה, שנלחמתי על הקמתה, ובציבור. האחריות על הערוץ הועברה לשר המשטרה, רוני מילוא, ואז בא שר התקשורת פנחסי ואמר לי, 'עזוב אותם, בוא אלי ותקים את הרדיו האזורי'. החלטתי להיענות לאתגר החדש".
אבל הגל נמשך: אנשים כמו נחמן שי ונסים משעל הגיעו כדי לנהל, ולפתע דן שילון חזר למרכז הפריים עם מדורת השבט החדשה, "המעגל", אולי התוכנית הכי מזוהה עם צבירת הכוח של הערוץ השני. "כשהערוץ הניסיוני עלה לאוויר, כמעט כל התוכניות ששודרו היו ממומנות על ידי גורמים מסחריים, מה שקרוי תוכן שיווקי", מסביר שילון. "כשהוצע לי על ידי נסים משעל, אמרתי: 'התנאי היחידי הוא שלא יהיה שום תוכן שיווקי'. משעל הרים את הכפפה, לקח את 'המעגל', וההצלחה הפתיעה אותנו במידה מסוימת. ידעתי מה אני מוכר, אבל לא תיארתי שזה יסחף כל כך הרבה. וזה סחף מיידית. תוך שבועיים זה הפך להצלחה שעזרה מאוד ל' רשת' בהתמודדות על המכרז".
שילון הוביל אז קונספט של מכנה רחב, פנייה לכולם, רחוק מהאנרכיזם והנישה של טל ומרוז. הוא הושיב זה לצד זה את הפוליטיקאי המעונב והקוקסינל הבוטה, מה שהוביל לשאלה "ערוץ 2 לאן?". דורון אברהמי, שתכנן גם הוא על חלק בערוץ המסחרי: "אם מישהו אשם ברמה הנמוכה של הערוץ היום ובעובדה שאין טלוויזיה איכותית בארץ, זה דן שילון. עוד בתקופת ההכנות, לפני שהחוק עבר, היו לנו ויכוחים, ושילון טען שהטלוויזיה צריכה לרדת למכנה המשותף הרחב ביותר, כי העם בישראל לא מסוגל לצרוך תרבות. אני טענתי שהצופים רוצים איכות. האמנו בטלוויזיה מסחרית איכותית משולבת עם 'האח הגדול', במינונים לגמרי אחרים".
שילון התקשה להיזכר באברהמי, יריבו מפעם. "מי? אני לא רוצה להתנגח איתו, זה דבר שטותי. למדתי טלוויזיה באנגליה, בארצות הברית, בצרפת, שם השגתי את תפיסת העולם המקצועית, וזה לא עותק של תחנה אחת, אלא תמהיל של דברים שאני מיישם. ערוץ 2 הוא סיפור הצלחה. אז יש הרבה תוכניות איכותיות, אבל גם תוכניות זבל. זה חלק מהמציאות שקיימת בכל מקום בעולם. אף אחד לא הצליח להמציא את פוליסת הביטוח להצלחה. השתדלנו ואני מקווה שעשינו טוב".
דורון אברהמי לא זכה ב-1993 במכרז לערוץ השני. הוא ראה את שילון ו"רשת" זוכים, יחד עם "טלעד" ו"קשת". הוא נשאר מאחור וידע ימים קשים. הוריו שמו קץ לחייהם. הוא ייבא מערכות עריכה, גדל והתרסק. היום הוא עוסק בעשיית סרטים דוקומנטריים. "כמעט לא רואה ערוץ 2 בכלל", הוא אומר. "רואה ערוץ 10 בעיקר, וגם שם יש יותר מדי זבל. קל לחשוב שתצליח אם תעשה תוכניות איומות, כמו 'מעושרות', שבא לי להקיא כל פעם שאני מסתכל עליה. צריך להביא איכות, למרות שלהעלות אותה מאוד קשה ולרדת ברמה מאוד קל. פספסנו".
אברהם פורז הספיק מאז להיות שר הפנים וחזר למשרדו כעו"ד. "הכוונה שלנו הייתה ליותר זכיינים, אפילו שבעה. כל אחד ביום אחר בשבוע", הוא מספר. "מצד שני, הואיל ונותנים להם מונופול בפרסום, אז היינו דורשים הפקות מקור והפקות ייחודיות ולא מאפשרים רק לכוחות השוק להשתולל. ברגע שהקימו את ערוץ 10, שמו עוד מתחרה על שוק הפרסום הקטן וכולם הפסידו. אז אתה יכול לבקש תוכניות איכות שהרייטינג שלהן נמוך? כל עניין הקמת ערוץ 10 נעשה בחטא".
אורי שנער שימש במשך עשר שנים מנכ"ל "קשת" והיום מכהן כדירקטור ב"רשת". "כשהקמתי את ביפ, במובן מסוים חשבתי שהבאנו משהו מערוץ 2 הניסיוני. אבל לערוץ טלוויזיה מסחרי של פריים-טיים יש כללים אחרים. זה היה משהו שהלם את תקופתו, יצר אנטיתזה מוחלטת לדבר הקיים והוא היה נכון בסביבה שהיא לא רב ערוצית. בהיסטוריה הטלוויזיונית והתקשורתית שלי יש פינה מאוד חמה לאותה תקופה. המון כוח ויצירתיות, אבל זה גם היה נורא קשה. אתה חי בסימן שאלה קיומי בכל נקודת זמן, ובסוף טלוויזיה היא לא רק, אבל היא הרבה מאוד עניין של כסף".
מי שנשאר חזק מאוד בערוץ המסחרי הוא ארז טל, מגדולי הטאלנטים. כבר לא חתרן כמו פעם אלא מיינסטרים, שמחובק בכל בית. "ערוץ 2 הניסיוני היה חלוצי, רענן, פרוע וכמעט פיראטי", הוא מסביר. "צריך לומר את האמת: היו שם לא מעט תוכניות איומות, ופה ושם כמה הברקות, אבל כולם פרגנו, כי הוא היווה, בפעם הראשונה, איזושהי אלטרנטיבה לערוץ הראשון, הפומפוזי והשבע. 'העולם הערב', לפחות בתחילת דרכה, הייתה תוכנית לא מספיק טובה, אפילו הזויה. למזלנו, אחרי 20 התוכניות הראשונות פרצה מלחמת המפרץ הראשונה, ישראל ישבה בחדרים אטומים בסיטואציה בלתי אפשרית, ואנחנו החלטנו לטפל בסיטואציה הזאת. בבת אחת הפכנו לרלבנטיים והשאר היסטוריה. מבחינתנו, זאת הייתה מעבדה מצוינת שלא הייתה מתאפשרת בשום מקום אחר".
מיכה שגריר, פעם מהשותפים באולפני קסטל, טוען שחלק גדול מהחומרים ששודרו בערוץ הניסיוני, אבדו לאחר שבגלל מצוקת מקום הייתה הוראה מגבוה להיפטר מהקלטות ששכבו שם. הוא, למזלו, הציל כמה זנבות מהתוכנית "קיטבג" שהפיק בהנחיית שי אביבי ובעריכת ארי פולמן, עוד שני כישרונות שצמחו שם. ערוץ 2 ההוא נשכח בין ההשקעות הענקיות ב"ארץ נהדרת" ו"המרוץ למיליון". אין זכר ל"העולם הערב" ולא ל"נייס גיא", גם לא לדן שילון עם "המעגל". גם "דודו מספר לגולו" כבר לא איתנו. דודו, לצערנו, מת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם