סינגולר: מיכל אמדורסקי פריפריאלית ומירי מסיקה לא שם
מיכל אמדורסקי מעידה על עצמה שהיא מהממת, מירי מסיקה לא מתפתחת, דנה ברגר חמודה, אביב גפן נדחף לקאמבק של שרון ליפשיץ ואיריס הרמן מחרבת את מרגול. רועי בהריר שמע את הסינגלים של השבוע, כדי שאתם לא תצטרכו
חבל שדווקא את המלים בחרה מיכל אמדורסקי לקחת מאיה כורם, הטובה הרבה יותר במנגינות (דוגמאות בולטות: "קיץ", "השיר של איתי", "שש ועשרים"), ואת הלחן הפקידה בידי Henree הצפוי והשבלוני. "אז אני אולי פאסה, אבל עוד מהממת", היא שרה שם, בשיר שצריך היה להיקרא "המדריך לראשל"צית המעצבנת".
מעניין מה, לכל הרוחות, גורם לאמדורסקי לחשוב שהיא מהממת. ובכלל, האם יכול אדם להעיד על עצמו שהוא מהמם? ואם הוא כבר עושה זאת, האם עדותו קבילה מבחינה משפטית? ברור שלא, זה פתטי לגמרי, אבל מה לעשות, אנחנו עדיין חיים במדינה די דמוקרטית, כך שמותר לאמדורסקי לעוף על עצמה לדעת גם אם השיר הזה, על טראשיותו המופרכת ותל אביבניקיותו המעושה, לא מקנה לה שום סיבה מוצדקת לעשות זאת. חבל. אולי זה הסימן שאכן, הגיע הזמן לנסות משטר דיקטטורי.
תל אביביות מעושה. מיכל אמדורסקי - ''המדריך לתל אביבי המתחיל''עטיפת הסינגל
מירי מסיקה, ''אני לא שם''
סוג של הומאז' כבד ראש, מלודרמטי וקיטשי במיוחד לסיפור הנודע מ"רחוב סומסום", אודות הילד התמים שביקש להיות "שם", ומצא עצמו מתזז בין מפלצות מניאקיות. גם כאן (בשיר הזה), כמו שם (ברחוב סומסום), יש בובה הופלסית, פתיית, שלא מצליחה להבין איפה זה "שם". המילה "שם" מייצגת, במקרה זה, את המקום האמנותי הנכון למסיקה. מקום שיש בו מקוריות, העזה, חדשנות, או אפילו התפתחות. את המפלצות המנסות לעזור מגלמים פה שיקולים מסחריים שכל קשר בינם לבין "שם" מהסוג הזה מקרי בהחלט.
לא פלא, אם כן, שהתוצאה היא משהו שנשמע כמו בלדה גנוזה מחורף 2006, או, לכל הפחות, מונעת על ידי אותה מלודרמטיות שאופיינית למסיקה מהימים שבהם מהותה הסתכמה בלהיות הקול של קרן פלס. בסדר, הגרון של מסיקה עוד עושה את העבודה, אין ויכוח על כך, רק שחוץ מזה היא באמת נורא, אבל נורא, לא "שם".
דנה ברגר, ''דלתות נפתחות''
האופטימיות הזהירה הולמת את דנה ברגר, תמיד הלמה, רק שעכשיו, בשיר הקטן והנעים הזה, היא משרתת גם את מיצובה המחודש כסינגר-סונגרייטרית של רוק למבוגרים. גם בניינטיז היא לא הייתה מי יודע מה רחוקה מאמצע הדרך, ולכן גם הפכה לרוקרית המזוהה ביותר עם גלגלצ, אבל עכשיו, כשזה מתיישר עם גילה וגיל מעריציה דאז, זה נשמע הרבה יותר אמיתי וכן. גם הרבה יותר אמריקאי, אגב. אייל קצב, המפיק המוזיקאלי של השיר, כיוון לקאנטרי, ויחד עם הטקסט החיובי ונטול הרגשות הקיצוניים שברגר חיברה יחד עם צרויה להב, אולי אפשר איכשהו, במצב רוח מסוים, להיכנס לאווירה של קווסט-טו-קווסט עם חלונות פתוחים. זה חמוד, לא מזיק, אבל לא סינגל. ממש לא.
יותר אמיתית וכנה. דנה ברגר - ''דלתות נפתחות''עטיפת הסינגל
שרון ליפשיץ ואביב גפן, ''נוסטלגיה''
שיר יפה. לא הכי טוב של גפן, גם לא אחד מה-20 הטובים שלו, אבל עדיין, לא רע. אט אט מתברר שגפן עדיין יודע להלחין. "בובות", הסינגל השני שהוציא עם עידן רייכל, היה השיר הכי טוב שהושמע כאן ברדיו אשתקד. עם זאת, לא לגמרי ברור מהו פשר הדיאלוג שבין גפן לשרון ליפשיץ המנסה להתקמבק. מדוע, בעצם, הם היו חייבים לשיר פה דואט? הרי הסיפור פה הוא רק על שרון ליפשיץ. היא זו שאמורה לעורר את ה"נוסטלגיה". הרבה יותר הגיוני היה שהיא תבצע את השיר לבדה, כשכל הזרקורים מכוונים אליה. לכאורה, לגפן אין ממש מה לחפש שם. האם ייתכן שגם הוא, כמו ליפשיץ, חש צורך להיעזר בנוסטלגיה כדי לחזור לתודעה שלנו? אני חושב אולי.
הלו, זה הקאמבק שלי. שרון ליפשיץ ואביב גפןצילום: דרור נחום
איריס הרמן, ''נערי שוב אלי''
קאבר דרמטי-אתני ללהיט החתונות של מרגול, עם כינורות, חלילי רוח, סולו חשמלית והורדת קצב משמעותית. כן, זה מוזר, אפל, זול ומפחיד כמו שזה נשמע. הפחד, כמובן, מתעצם לנוכח הטיימינג: דווקא עכשיו, כשמרגול שרופה בתעשייה כמעט לגמרי, בוחרת הזמרת איריס הרמן (וואלה? לא מכירים? די, אין מצב) לחדש את אחד משיריה הגדולים באווירה של תורנות כביסה בנווה תרצה. העסק הזה מריח מוזר. אם המטרה פה הייתה להביע סולידאריות למרגול ולעשות לה כבוד, היא בוודאי לא הושגה. כך לא מביעים סולידאריות ועושים לאנשים כבוד. כך הורגים שירים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם