ראשי » תרבות » תיאטרון ובמה » מחול

גוף, נפש, הוויה: המופע החדש של אבשלום פולק וענבל פינטו

מסע הקסם המסתורי של ענבל פינטו ואבשלום פולק מגיע לתחנת המשי במופע החדש "בומביקס מורי"

כמו אותם טבחי רחוב המניפים בידיהם גושי בצק שנהפכים במהירות למאות אטריות זהות; כמו החוש השישי של נהגי המוניות, היודעים תמיד מתי ייהפך הרמזור לירוק; כמו כל אותם דברים שעבור בעל המלאכה המסוים אינם אלא מעשים טבעיים ופשוטים ואילו המתבונן בהם מפרשם כקסם - כך מצטיירים בעיניי מופעי המחול של ענבל פינטו ואבשלום פולק. פעם אחר פעם אני מוצא עצמי נפעם לנוכח יכולתם המופלאה לאחוז בחומר גולמי, ולהופכו במהירות - בלי מלמולי כישוף מיותרים ומנייריסטיים - לדבר מה אחר לחלוטין.

ה"חומר" של "בומביקס מורי" ("טוואי המשי" או "זחל המשי"), המופע החדש של פינטו ופולק, אינו אלא חוט. החוט הזה נארג לפקעות, נשלך מידי דמויות אחדות אל גופן של דמויות אחרות, משרטט קווי מתאר מינימליסטיים של תפאורה ואף נמתח מקצה הבמה ועד קצה, אל החוץ-במה. החוט הזה אינו אלא ביטוי מזוקק של תפיסת עולם אמנותית, ולפיה היופי הורתו בפשטות. מה שבכל יצירה אחרת היה מכונה, מן הסתם, נרטיב (סיפר) - כלומר חוט המקשר בין הדמויות לעולמן, בין הדמויות לבין עצמן, בין חלקי ה"עלילה" - נשאר ביצירה הזאת בצורתו הגולמית: חוט.

"בומביקס מורי", הלוא הוא טוואי המשי, אינו חורג במובן זה מן השלב הגולמי של היווצרו. המופע הנוכחי אינו שואף להציג תהליך ברור שראשיתו בבוא ה"זחל" לעולם ואחריתו בהולדת ה"פרפר", כי אם מבקש להתמקד באזור הדמדומים שבו משהו - גוף, נפש, הוויה - עוטף עצמו בפקעת משי, בפקעת של חוטים.

גם אמירה כגון זו האחרונה חוטאת במובן מסוים לפשטות סגנונם של פינטו ופולק. שכן מה שעשוי להתפרש אצלם כעולם של סמלים - צבעוני או אפל, קרקסי או נוגה, הומני או מורבידי - למעשה אינו כזה. הדמויות של פינטו ופולק אינן סמליות או אלגוריות - הן ריאליסטיות לחלוטין ונאמנות לחוקיות העולם שבראו לעצמן. אלה דמויות אמיתיות, שחוקיות עולמן שונה מחוקיות עולמנו.

לכן דומה שעל כל ניסיון "הבנה" של עולם זה מוטלת החובה להתמסר, בראש ובראשונה, להגיונה הפנימי של אותה מרקחת חוטים. פירוש מעשיהן של הדמויות, כלומר התאמתן למוכר ולידוע, ופענוח יסודות ה"ייצוג" של היצירה - אחת ממחלותיו הממאירות של מחקר התרבות - רק ירחיקו את המבקש לצלול אל עולמו של "בומביקס מורי" מן הלב הפועם שלו.

אכן, התמסרות לאותו היגיון פנימי של יצירה עלולה להיות, בחשבון אחרון, מפלטן הבטוח של יצירות קונספטואליות רבות, שלא בורכו בהכרח במתת ההשראה. לא זה המקרה של "בומביקס מורי", אף שעדויות מסוימות לדבר מה הדורש, לכאורה, קריאה "סמלית" שלו, אכן יימצאו במופע זה.

 
כך, למשל, נוכל לזהות בו ריקוד שמפתה לכנותו "ריקודן של שלוש המוירות", אלות הגורל במיתולוגיה היוונית, האמונות על טוויית חוטי חייהם וגורלם של החיים; החוטים הנמתחים מידיהן של שלוש דמויות אלה מוליכים אל דמות רביעית הנתונה לחסדיהן. גם החוט האלכסוני המוליך מקצה הבמה השמאלי אל נקודה שקובעה בקיר התפאורה, חוט שעליו צועדת לאטה דמות לוליינית, מצטייר, לכאורה, כמעין משל על מהלך החיים.

באופן דומה גם קיר התפאורה עצמו - חומה שחורה שהוקמה במעבה הבמה, שמתוך חלונותיה מזדחלות הדמויות אל הבמה ודרכה הן שבות אל האפלה (מאפיין טיפוסי של עולמם של פינטו ופולק) - גם קיר זה מעורר איזו תחושה מתבקשת של "אחורי הקלעים", של מרחב העומד בסימן צדו האפל, האלים, המאיים והגרוטסקי של הקיום. למרות כל האמור לעיל, דימויים מעין אלה אינם מחייבים "קריאה צמודה" ופרשנות צמודה. מי שינסה להרכיב מהם נרטיב ברור, המוליך אל "משמעות" ברורה, יעטוף עצמו בפקעת פרשנית ששום פרפר לא יחרוג ממנה לעולם.

בניגוד ליוצרים מקומיים רבים, בכל תחומי האמנויות, מצליחים פינטו ופולק להעמיד בכל מופע עולם אוטונומי, בעל שפה עצמאית וחותם מובהק. אין זה דבר של מה בכך. הוא קורה בתרבות הישראלית פחות ופחות - לא רק משום שצרכני התרבות הנוכחיים דורשים את שכפולו הלעוס והטוב של העולם "כמות שהוא", כלומר את מראית העין הריאליסטית ההופכת את זוועותיו של הכאן והעכשיו למובנות ולמתקבלות על הדעת; אלא משום שיוצרים ישראלים לא מעטים פשוט אינם מסוגלים לברוא עולם אחר, שישלח זרועות דמיון אל מרחבי לשון והוויה שטרם נחקרו.

זה סוד קסמו של העולם הפינטו-פולקי. כל חוט שנשלח מבמותיו ומהודק להן בקצהו האחד טומן בחובו את אפשרות הנגיעה בעצב חי בקצהו האחר. כך נוצרת, אט אט, רשת "עצבית" ערנית ודרוכה, שהצופה הוא חלק מהותי ממנה. טווייה עדינה ועיקשת כזאת אורגת בדרכה את הבד שממנו יתפרו בבוא היום את מחלצות שפיותנו.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...