ראשי » תרבות » תיאטרון ובמה » תיאטרון

בדם שלו: עידו רוזנברג לא מעוניין להיות כוכב

עידו רוזנברג, כוכב "אחים בדם", הוא שחקן צעיר שלא רוצה להיות סלב, ומעדיף את הכאן והעכשיו של התיאטרון. טלוויזיה? זה יכול לחרפן אותך

על פי כל החישובים עידו רוזנברג כבר היה אמור להיות סלב. אפילו סלב-על. הכל הלך לפי הספר: לימודים בתלמה ילין, משם ישר לבית צבי, הבימה, הקאמרי, סדרה בהוט, סדרה ביס. כל מה שצריך, כולל איתן פוקס ונינט. אבל משהו השתבש בדרך. משום מה הוא לא מבין עניין ומתעקש להישאר בתיאטרון.

לא רוצה להיות כוכב?
"זה ממש לא מעסיק אותי. אני רוצה לעשות תיאטרון".

לא רוצה לעשות כסף?
"אני רוצה לעשות דברים שמעניינים אותי, שמדליקים אותי. יש אנשים היום שהמקצוע שלהם הוא להיות סלב. מה זה אומר? אני לא יודע. מה הוא עושה, הסלב? מה הפרויקט האחרון שלו? קמפיין? או יותר גרוע: משהו שעשית לפני שנתיים ומאז כלום, ישבת בבית וחיכית להצעות. אני לא מסוגל להיות כזה. חייב לעבוד. לעבוד קשה".

רוזנברג אכן עובד קשה. במקביל להצגות שאיתן הוא רץ בקאמרי, "משפחה חמה" ו"האריסטוקרטים", רוזנברג משחק בימים אלה בהפקה חדשה של "אחים בדם" העולה בתיאטרון בית ליסין. הוא מביים בתיאטרון הספריה של בית צבי ובתלמה ילין, ובין לבין הספיק להצטלם לתפקיד הראשי ב"תמיד אותו חלום" של שירי ארצי ואיתן פוקס בהוט, ל"חקירה פנימית" ביס וגם לדבב פה ושם ל"דורה" ול"דייגו".

אז למה אתה לא עושה עוד טלוויזיה?
"המתח בין במה וטלוויזיה קיים תמיד, אבל אם צריך להחליט, ההכרעה ברורה בשבילי. כשהציעו לי את 'תמיד אותו חלום' כבר הייתי בחזרות להצגה 'משפחה חמה' בקאמרי, וממש התלבטתי: ללכת לימי צילום במקום לחזרות? מצד אחד זה טלוויזיה: זה מפתה, יש כסף, מכירים אותך. מצד שני תיאטרון היה החלום שלי מאז ומעולם, ונהניתי ממה שעשיתי. נעם סמל (מנכ"ל הקאמרי) אמר לי מיד 'לא' ונבהלתי נורא. היו גם אנשים סביבי שאמרו לי לוותר על ההצגה בשביל הפריצה בטלוויזיה,

שהתיאטרון יעכב אותי, אבל התעקשתי לעשות את שני הדברים, כי שניהם עניינו אותי.

"ותראה, שנתיים אחר כך 'משפחה חמה' עדיין רצה בקאמרי, ומי זוכר את הסדרה בטלוויזיה. אני מאמין בלעבוד כל הזמן ובכל הכוח, גם אם זה אומר לעשות כמה דברים במקביל, אם זה מעניין לי וחדש ומלהיב. בתקופת הצילומים השיער שלי היה מחומצן לפלטינה, ומהצילומים הייתי נוסע להבימה, לשחק חייל בהצגה 'ע' 17'. הייתי צובע את השיער בצללית חומה כדי להעלים את הבלונד".
 שלא יראו את הטלוויזיה על הבמה.
"תראה, יש משהו נחמד בטלוויזיה. בעובדה שדברים שהצטלמתי אליהם מזמן עדיין רצים בכל מיני מקומות בארץ ובחו"ל, ואני במקביל בחדר חזרות בבית ליסין, אבל לא נראה לי שאני יכול להפסיק לעשות תיאטרון. כדי שאעשה טלוויזיה זה צריך להיות חומר מעולה. הרי גם 'תמיד אותו חלום' היה סוג של מחזמר, תיאטרון מצולם, טראשי, צביקה פיק, כיף.

"הסטאריות כשלעצמה לא מעניינת אותי בכלל, לא מלהיבה. זה אמנם מתעתע, והכסף יכול לבלבל לפעמים ולפתות, כי אם יש משהו בטלוויזיה זה כסף, והרבה. היו לי כמה חברים שעברו את זה והתחרפנו, השתנו. הכוכבות הביאה אותם לעשות פרויקטים שהם בחיים לא היו עושים לפני כן כדי לקיים את הכוכבות. יש משהו ממכר בלעבוד נון סטופ, שזה האופי של תיאטרון, ואני לא יכול לדמיין את עצמי מפסיק, לפחות כרגע".

מה ההבדל, מבחינתך, בין תיאטרון וטלוויזיה?
"לשחק על במה רצוף במשך שעה וחצי ויותר, לעבור מהלך שלם עם הקהל, זה לא כמו לבוא ליום צילום ולשחק מול המצלמה בסצנה שהרבה פעמים הפרטנר שלך בכלל לא איתך אלא מצטלם ביום אחר. פחות מגניב אותי לשחק מול מצלמה. אין תחליף לתיאטרון, לכאן ועכשיו, לאנשים החיים. מהקהל אתה רואה הכל, את הזיעה, את הדמעה, וגם את הזיוף, כשיש".

במובן מסוים אתה שייך לדור אחר.
"זה החינוך שקיבלתי. לא יכול להיות שכל מי שיודע לדבר הופך שחקן. זה מופרך בעיניי, התופעה הזאת של שילוב בין דוגמנית ושחקנית. לא יכול להיות שברגע שאתה מפורסם אתה יכול לעלות על במה, זה מקצוע שלומדים. אתה חייב לצבור קילומטרז' וניסיון. אני רואה את דורון תבורי שמשחק איתי ב'אחים בדם' ומבין בדיוק מה זה להיות שחקן. זה פשוט מדהים. לראות אותו מדבר ערב ערב על במה זו פשוט פריבילגיה בשבילי, בית ספר. להיות שחקן תיאטרון זו שאיפת חיים. שחקן בתיאטרון, לעומת כוכב, לעומת מגיש בערוץ הילדים, לעומת סלב".
 

והנה, ב"אביב מתעורר" בבית ליסין שיחקת ליד הכוכבת הנולדת נינט.
"באמת כשהיא הגיעה כולם, כולל אני, בחנו אותה מכל הכיוונים. אבל נינט היא ממש גיפטד. יש לה יכולות שאין להרבה, היא יוצאת דופן בנוף כי היא נולדה לבמה".

"אחים בדם", בבימויו של גלעד קמחי, מביא את סיפורה של אם ממעמד הפועלים (מיה דגן) הנאלצת למסור אחד מילדיה כדי לאפשר לו לחיות חיים טובים יותר. רוזנברג ונדב נייטס מגלמים את התאומים שהופרדו בלידתם ושדרכם הצטלבה במהרה, עד לסוף הצפוי והמר.

"'אחים בדם' זו סגירת מעגל מכל מיני בחינות אצלי. ראיתי את מיה (דגן) לפני יותר מעשר שנים כשאני הייתי בתיכון והיא היתה בבית צבי, ואני זוכר אותה על הבמה, כאמא. אחר כך גם אני שיחקתי ב'אחים בדם' בבית צבי ועכשיו אנחנו יחד על הבמה, אחרי שהיא היתה אמא שלי גם ב'תמיד אותו חלום'. במובן מסוים אנחנו כבר רגילים לזה. את גלעד (קמחי, הבמאי) אני מכיר עוד מהיסודי, ויש חבורה גדולה של יוצאי תלמה ילין בצוות".

ומה התחושה לעשות שוב אותו תפקיד?
"יש משהו כיף בלחזור לעשות משהו שכבר עשית, אתה תמיד מוצא משהו חדש. קודם כל, זה היופי על במה, שזה כל ערב אחרת. ומעבר לזה, הרבה דברים השתנו מאז. הילד שאני משחק בחלק הראשון לא השתנה כל כך, אבל בחלק השני אני משחק את אדי כשהוא מגיע לגיל האמיתי שלי כרגע, ואני כבר בא עם מטענים של הגיל הזה ושל התקופה הזאת: מצב כלכלי, בגידות, אהבות, אלה דברים שאני ניגש אליהם אחרת היום. הרבה פעמים אחרי שהצגות יורדות אני מגלה כל מיני דברים על הדמות ועל המחזה, ועכשיו יש לי הזדמנות לנסות אותם מחדש".

במשך השנים יצא לך לגלם לא מעט דמויות של הומואים על הבמה, וכמובן התפקיד המרכזי בטלוויזיה. עד כמה זה מכוון?
"זה לא דבר שמנחה אותי בבחירות שלי. הבחירה שלי היא קודם כל בטקסט טוב, שיש בו אמירה, שמעביר משהו לקהל. מה שכן, אני לא אפסיק לשחק תפקידים כאלה כל עוד יש הומופוביה סביבנו. בהחלט יש לי מה להגיד בעניין, וחשוב לי לשרת את הנושא. זה סוג של שליחות בעיניי".

גם היום, כשהפריים טיים כבר מתפקע מרוב ייצוג של הומואים ולסביות?
"אני אספר לך סיפור. לפני שנתיים, כשיצא 'תמיד אותו חלום', נתתי איפשהו ראיון ואמרתי שהנה, סדרה כזאת משודרת בפריים טיים, הכל טוב, הומוסקסואליות זה כבר נון אישיו. ופתאום הגיע הרצח הזה בברנוער והבינו שזה עוד רחוק מלהיות נון אישיו. אחר כך הראיון הזה שודר וזה היה מאוד צורם, לחזור למציאות. אז כן, גם היום".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...