ראשי » תרבות » מוזיקהגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

מכונת גיטרות: איך האלבום החדש של הבלאק קיז?

עם יציאת אלבומם החדש "El Camino", הבלאק קיז ניצבים בפני צומת דרכים - האם ימשיכו לדהור לעבר הצלחת מיינסטרים או יתרחקו משם כדי לספק את מעריציהם המוקדמים?

הבלאק קיז נמצאים במקום מעניין בקריירה שלהם. אחרי שנים של עבודה מתחת לרדאר עד לפריצה לתודעה עם "Attack and Release" וההתפוצצות של "Brothers" המשובח, קשה לנחש מה עומד בראשו של הרכב כל כך מוערך ולא צפוי בנוף הגיטרות האמריקאי. השבחים, הציפייה וכמובן פרס הגראמי, יכולים לחולל שמות ביצירה של להקה, והשאלה שעמדה בפני דן אורבך ופאט קרני הייתה, סביר להניח, - לאן ממשיכים מכאן?

ובכן, החדשות הטובות הן שלפני הכל, "El Camino", אלבומם החדש והקצר, הוא אלבום נהדר. לעזאזל, מדובר כנראה ביציאת הרוקנ'רול הטובה ביותר השנה ומתסכל לחשוב שלמנצח הגדול בקטגוריית הדיסטורשן לקח שנים עשר חודשים להפציע. החדשות הפחות טובות, לפחות עבור אלו העוקבים אחר הלהקה מתחילת דרכה ומתגאים באהבתם לחומריה המוקדמים, הן שמדובר בסטייה רצינית מהמסלול הקבוע של החבר'ה מאקרון, אוהיו. 

את הצליל השמן, קצב הדינוזאור האיטי והכבדות הבלוזית שישבו בלב יצירתם של הקיז החליפו קלילות רוקנ'רולית ומהירות לא אופיינית, לא מעט בזכות בחירתם לחזור לעבוד עם דיינג'ר מאוס. שירים כמו "Run Right Back" הינם תוצר פופי מובהק, חתום, ארוז ומבוייל לשליחה היישר אל כל מצעד פזמונים, וכמוהו גם "Gold On The Ceiling".
 

בעוד יש לא מעט שיעדיפו את ההרכב בצורתו המקורית, נוטפת הדם והזיעה, חייבים להודות שיש משהו בקלילות ובהידוק שכפה עליהם דיינג'ר מאוס, שהפך את אורבך וקרני - וסליחה מראש על המילה המוקצית בחוגים מסויימים - לכיפיים במיוחד. הבלאק קיז מודל 2011 הם מכונת גיטרות קצבית, מהירה ומשומנת, אפילו המנונית לפרקים, אך לא במחיר אבדן אמינותה. יש בה חומרים כמו "Little Black Submarines" (שיותר ממזכיר כל דבר שנגע בו ג'ק וויט בחמש השנים האחרונות),  ו-"Mind Eraser" הסוגר את האלבום, שתפקידם לרצות את קהל המאזינים האדוק והותיק.

לצד אלו נורים להם אחד אחד פגזי גלאם סקסיים ומשוחררים, דוגמת "Hell of a Season", "Dead And Gone" וכמובן "Nova Baby" המעולה. אלו בוודאי יצברו ללהקה קהל מאזינים חדש, אולי אפילו מעריצים, שיקח את הבלאק קיז למקום שבו "Only by the Night" לקח את קינגז אוף לאון ב-2008: היישר למעמד של להקת על, הד-ליינרית מתבקשת בכל פסטיבל קיץ אירופאי.

מבחינה זו דווקא אלבומו הבא של הצמד חשוב ביותר בהגדרת יעדם הסופי. האם ירימו את הכפפה וינהגו במהירות בלתי מבוקרת היישר אל מחוזות הכוכבות, גם במחיר של אובדן הקהל שהביאם עד הלום? או שמא יפילו את הכדור באופן התנדבותי ויתרחקו ממחוזות המיינסטרים הקורצים כמו מאש. כפי שכבר כתבתי, אלבומם החדש של הבלאק קיז (אשר קדם לו גם קמפיין אינטרנטי אפקטיבי ואופנתי) הוא אלבום באמת טוב. השאלה היא אם מדובר באלבום הטוב האחרון.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...