הצופה בא מהמקום של הספה: סיכום הטלוויזיה של השבוע
המושג "דוקו" יכול לתאר בימינו תוכנית ראיונות של קרן פלס, סדרה תיעודית על הורים צעירים וסרט נדיר על ההפיכה בסוריה. מזל שהמושג "טוב" פחות גמיש
1. קרן פלס התקבלה השבוע סופית למסדר הטאלנטים. אחרי הטור האישי ב"ידיעות אחרונות" וההשתתפות ב"בית ספר למוזיקה", קיבלה לידיה הזמרת הנחיית תוכנית ראיונות אישית בערוץ 24. האמת , אין מתאימה ממנה. זה התחוור לי תוך כדי התבוננות מהופנטת בקובייה הזרחנית עם לוגו הערוץ שריצדה בפינת המסך - צעקנית, מתיילדת ומכורה לתשומת לב, בדיוק כמו פלס. גם לערוץ 24 מתפלקת פה ושם איזו הרמוניה.
ב"באולפן עם קרן פלס" מתארח בכל יום מוזיקאי אחר, שמתראיין, שר ומבשל. מדי פעם משולבים בתוכנית קטעי ראיון מיותרים לחלוטין עם פלס עצמה (שבזכותם כנראה הוענק לה הטייטל הנוקב "דוקו" באתר הבית של קשת, הבעלים של 24). בתוכנית מספר 2 התארחה נינט. פלס שוחחה איתה במשך כשעה, ואף על פי ששאלה שאלות, העירה הערות ובאופן כללי ניסתה להפגין עניין - נראה שכל אימת שנינט מדברת, פלס לא שם. מבטה היה ריק, הנהוניה אוטומטיים. כשנינט התענתה מול קטע ארכיון שפלס הציגה בפניה והתחננה שתפסיק, קריאתה לא נענתה. לא היה אף אחד בבית.
פלס לא מעוניינת לשמוע, היא מעוניינת להשמיע.
ערוץ 24 של קשת בא ואומר: זה האדם שאני רוצה שיגיש תוכנית ראיונות אישית. תנו לי מהמתוק-מתוק הזה. מובן שאחת הסיבות המרכזיות לכך היא היותה של פלס סלב. מובן שקיים אינטרס לקדם את "בית ספר למוזיקה". מובן גם שהמפסיד, כרגיל, הוא הצופה. במקום לצפות בראיון, או למצער בשיחה מעניינת (לפעמים זה אף יותר שווה), הוא נאלץ לצפות במופע ניתוק רגשי. פלס וטייב מנהלות שיח חירשים רווי במשפטים סתומים ואמירות חלולות. "מאיזה מקום את באה, מאיזה מקום את יוצרת, לאיזה מקום את הולכת". כל הקשקשת הניו-אייג'ית נרקיסיסטית-מופשטת הזאת, שמנסה להתעלות כביכול מעל לשיח עיתונאי רגיל, אבל מסגירה את העובדה הפשוטה שחסר מראיין על הסט, כלומר אדם עם רגישות מינימלית לזולת.
"באולפן עם קרן פלס", ערוץ 24, ראשון-חמישי, 22:00
2. "14 שבועות", המתעדת את קשייהם של הורים צעירים רגע אחרי הלידה, יכלה להיות סדרת דוקו-דרמה טובה. הנושא שבחרה לעצמה הוא מכרה של רגעים דרמטיים. אלא שכל פעם שמתבשל רגע כזה, מחרבת אותו מוזיקה קיטשית.
הפספוס של יוצרי "14 שבועות" נעוץ בניסיון המלאכותי, האופייני כל כך לתקופה, ללבות ריבים פרטיים וסכסוכים מקומיים על מנת ליצור דרמה. הם לא מוכנים להסתפק ברגעים האנושיים הפרוזאיים, הטעונים ממילא. כך, משפט שאמר אחד המשתתפים לאמו, שייתכן שלא היה מתחתן עם אשתו אילו גילה שלא תוכל ללדת לו ילדים, נמרח ונמתח לאורך פרק שלם. הבמאים, מחורמנים מהמשבר שהתגלה, מפגישים את האב הפוגע עם חבר, למעין פוסט מורטם של הריב אגב משחק כדורסל - סצנה חסרת אמינות לחלוטין; מפגישים בין האישה הפגועה לקרוביה שלה; וחוזרים לדוש באמירה פעם אחר פעם, כשברקע מתפספסים רגעים אותנטיים הנובעים אינהרנטית מהעובדה שלזוג יש ילדים.
בשלב מסוים מנסה האב לשכנע את אשתו שהאמירה הזאת היא רק בגדר הרהור, מחשבה שחלפה בראשו. הוא כביכול אינו נותן את הדעת על כך שאמר את הדברים לעיני מצלמות ולעוד מיליון עיניים בפוטנציה, אבל זה בדיוק הרגע שבו מתה האמינות של הסדרה. במאי דוקו יוצאים לעתים מנקודת הנחה שהמצלמה שקופה ושאין משמעות לעובדה שהאירועים מצולמים, אבל זו עמדה כה מיושנת, שכבר הופרכה כל כך הרבה פעמים, שכצופה, גם אם לא תנסח לעצמך את הדברים באופן מדויק, תתגנב לתודעתך תחושה שעובדים עליך. "בסך הכל משהו שחשבתי לעצמי"? קאם און.
אם לפרוש מעט את היריעה, "14 שבועות" משתלבת במגמה טלוויזיונית הולכת ומתעצמת: עיסוק בהורים שתובעים לעצמם את תשומת הלב ואת האמפתיה על חשבון ילדיהם. אחרי שנים שבהן בראש סדר העדיפויות של הטלוויזיה, בבואה לתא המשפחתי, היו הילדים - נגזרת של הלך רוח תרבותי רחב יותר - מפנים המסך אט אט עמדה הורית שאומרת: עכשיו אנחנו.
רק השבוע רואיינה ב"הינשופים" הסופרת יעל הדיה, מחברת הרומן "רביעי בערב", העוסק בקבוצת תמיכה להורים; ובמוצ"ש, בשידור חוזר של התוכנית "ערים" של דנה ספקטור ורן שריג, עימתה אותם אילנית לוי עם הסברה שזוגיותם פגעה בילדים. בין שזו המחאה החברתית, כפי שעלה מדבריה של הדיה, שבנתה לגיטימציה כלפי מצוקת ההורים האמיתית (הטיעון הפוזיטיבי), ובין שזה "סינדרום מחוברים", שבבסיסו התביעה הנרקיסיסטית לתשומת לב לא-משנה-מה ולא-משנה-על-חשבון-מי (הטיעון הנגטיבי) - הטלוויזיה יותר ויותר מוצאת עניין במצוקתם של ההורים. ייתכן שזה נובע מהזדהות פרטית של הקברניטים. הרי יש סיבה לכך שהטלוויזיה נראית כמו שהיא נראית, והיא תודעת האנשים שעושים אותה.
"14 שבועות", ערוץ 10, שבת, 21:00
3. חבל שהסרט המרתק והמרגש, "סוריה, בלב הדיכוי" שודר דווקא בערוץ 1 וסבל כתוצאה מכך מתת-חשיפה. הפעם אלה לא רק הרגלי הצפייה; ברוממה יכולים לבוא בטענות גם לעצמם על הקידום העלוב שהעניקו לסרט. בהודעות לעיתונות שנשלחו מטעם הערוץ הופיע בכלל סרט אחר בשעה וביום הנקובים ("היידה יפו", שישודר בשבוע הבא). עם זאת, ייתכן שהערוצים המסחריים לא היו נוגעים מלכתחילה בסרט שצולם בלב לבה של סוריה, ובמובן הזה ערוץ 1 - זהירות , קלישאה - מילא היטב את תפקידו הציבורי.
הסרט הצרפתי מבית ארטה, של הבמאית סופיה עמרה, מתעד את חדירתה של היוצרת לכמה ערים שונות במדינה באוגוסט האחרון. כניסת עיתונאים זרים לסוריה אסורה מאז פרצה ההפיכה, ובפעולתה של עמרה היה משום סיכון חיים אמיתי. על כן עשתה בחוכמה כשתיעדה את רגעי כניסתה ויציאתה מסוריה כחלק אינטגרלי מהסיפור. "אני נשבע לך באללה שהמסמכים והסרטים שיש עליה הן עילה לתלייה", אומר אחד ממלוויה לנהג שמסיע אותה לגבול. על כמה עיתונאים היום אפשר להגיד משפט כזה?
לסרט ערך עיתונאי כפול: 1. בתיעוד ממדי ההרס התנ"כיים כמעט שזרע שלטון אסד בסוריה מאז תחילת ההפיכה, לצד ההתעללות בלתי נתפסת באזרחים (הסרט חושף דפוס מחריד של התעללות בגופות שהצבא נקט כדי להגביר את רתיעת המורדים מפניו); 2. בהשמעת קולם הצלול של המורדים, ובראשם קצינים שפרשו מצבא אסד לטובת המהפכה. הם נוסעים 40 דקות באופנוע בחושך מוחלט כדי להגיע לדירת המסתור המבודדת שלהם, והיו מעדיפים "מות שהידים ולא לחזור לצבא ולטבוח בחפים בפשע", דברי אחד מהם. ההיכרות עם הקצינים המצפוניים - איראן וחיזבאללה המחמשות את אסד הן אויבותיהם המובהקות - מבהירה כיצד הסקפטיות הישראלית כלפי ההפיכה בסוריה היא לא יותר מצרות דעת.
הצפייה ב"סוריה, בלב הדיכוי" בונה תמונת מציאות מאחורי דיווחים יבשים נוסח "34 הרוגים בעיר חומס ביום נוסף של מהומות בסוריה" - אם להשתמש בדוגמה מהשבוע האחרון. היא מסייעת להבין מדוע צועדים אנשים מודעים ובריאים לתוך אש חיה. באחד הקטעים היפים והקשים בסרט פוצח אדם מבוגר שהבין כי עומד מולו צוות צילום צרפתי בזעקות קורעות לב לתוך המצלמה, בשפתם: "אסד רוצח אותנו! תצילו אותנו! אנחנו רק רוצים חופש! סרקוזי, בבקשה! סילבופלה!". קריאה שממשיכה להדהד מדי יום ביומו.
"סוריה, בלב הדיכוי, ערוץ 1, יום ראשון, 21:45
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם