שפשפת: "נובמבר 08'" מלווה שירות צבאי של חבורת בחורים
"נובמבר 08'" מתעד את שירותם הצבאי של ארבעה חברי ילדות מהגיוס ועד השחרור. הבמאי דניאל סיון מספר איך גילו גיבוריו שקרבי זה לא כיף וכמה הופתע מהעזרה של דובר צה"ל
התיעוד הפך לסרט - "נובמבר08'" - בהפקה משותפת של סיון ואריק ברנשטיין מעלמה הפקות, והוא ישודר בערוץ יס דוקו ברביעי הבא ב-22:00. "הסרטים הישראליים שעוסקים בצבא, תיעודיים ועלילתיים, מתחלקים לשלוש קבוצות", מסביר סיון. "סרטים שמתחילים בסוף התיכון ונגמרים בעלייה לאוטובוס בלשכת הגיוס; סרטים שמתמקדים במקום ובזמן מסוימים, כמו 'מחסומים' או 'בופור'; והקבוצה השלישית היא סרטים שמתעסקים רק בטירונות, בדרך כלל בפורמט שעשועוני כזה, 'האם הערס ישרוד', 'האם המפקד המניאק יישאר כזה' וכו'. אבל סרט שמלווה חבר'ה במשך שלוש שנים לא נעשה, למיטב ידיעתי".
על כן החליט סיון, 29, לאתר חבורת בנים כדי ללוות אותה במהלך שירותה. הוא חיפש בתל אביב, עיר מגוריו, "מצאתי שם אנשים עם שני חברים פה, שלושה שם, לא חבורה מלוכדת שאומרת 'אין סיכוי שניפרד לעולם, כולל בצבא'. חברה שלי, מור לושי (במאית הסרט "ישראל בע"מ", שסיון ערך) המשיכה לחפש, ואז נתקלה בחבורת 'קנדי בר' מרמת השרון.
"אלה 17 חבר'ה, רק בנים, שחברים מהיסודי ונשבעים שלעד יישארו יחד. את רוב זמנם הפנוי הם מבלים ברביצה בפיצוצייה ברחוב אוסישקין בעיר שנקראת 'קנדי בר'. זו בעצם המקבילה שלהם ל'ברזלים' המפורסמים של עיירות הפיתוח, אבל היה לי חשוב לתעד דווקא חבר'ה ממשפחות טובות ומבוססות, מלח הארץ מה שנקרא, ולא ליפול לקלישאה של תיעוד ערסים".
לא קלישאה של ערסים. מימין: אוריין, אמיר, עדי ושפירא
דניאל סיון
תחילה צילם סיון את כל 17 חברי חבורת "קנדי בר", ורק עם הזמן התקבע על ארבע דמויות ראשיות: שפירא - מצחיקן שטותניק ופרוע שאוהב לשיר; אמיר - התלמיד המצטיין שהולך בתלם; עדי - "בחור טוב" שזורם עם הגיוס כי זה מה שכולם עושים; ואוריין - טיפוס שפרש מהתיכון משום שהתקשה בתוך מסגרת, אבל מקווה שהמסגרת הצבאית תיטיב עמו יותר.
אף אחד לא מסביר שהצבא יהיה קשה. מתוך הסרט מתוך הסרט
המצלמה של סיון מלווה את הארבעה החל מסוף התיכון. היא צופה בהם משחקים כדורגל וממתינים בשעמום לגיוס, מצטרפת אליהם לנסיעה עמוסת מריחואנה לאמסטרדם, עוקבת אחר התאקלמותם בטירונות (עדי ואמיר התגייסו יחד לתותחנים, שפירא ואוריין לנח"ל), משמשת להם אוזן קשבת כשהם חווים לראשונה שביזות ודיכאון, ובין לבין מתעדת את המפגשים ביניהם בסופי השבוע. התוצאה לא פחות ממרתקת. הסרט מאפשר לצופה לחזות בבחורים צעירים שמשתנים בעל כורחם מול המצלמה, כשאינטנסיביות החוויה דוחקת לקרן פינה את מודעותם העצמית. עבור מי ששירת ביחידה קרבית הצפייה בסרט חזקה אף יותר כי היא מציפה עובדה עגומה: אתה לא באמת זוכר מה עבר עליך במהלך השירות הצבאי.
בעקבות הסרט דיברתי
עם חברים ומכרים, וכולם סיפרו לי שהם זוכרים מצוין מתי ביצעו מעצרים ואיפה עמדו במחסומים, אבל לא מה עבר להם בראש ביומיום בבסיס. "זה לא מקרי שאנשים לא זוכרים את הדברים האלה כי בישראל אין ממש שיח על התחושות של החייל בזמן הצבא, מה עובר עליו ועד כמה הצבא זה קשה וסיוט. לאנשים פה נוח יותר לנהל שיח על 'אם צריך ללכת לצבא או לא' ועל המשמעויות הפוליטיות של זה, אבל אין הורה שבא לילד שלו לפני גיוס ואומר: 'הצבא יהיה לך קשה, זה ישנה אותך לאו דווקא לטובה. אלה שלוש שנים של סבל שאולי אפילו יולידו חרטה, אבל אני עדיין רוצה שתלך'. הדמויות שלי בסרט אמרו לי בשלב מסוים' למה אף אחד לא אמר לנו כמה הצבא זה סיוט? למה כולם אמרו שקרבי זה כיף?'".
שוברים שתיקה. כוכבי הסרט נובמבר 08
דניאל סיון
ועדיין, הסרט חף מנקיטת עמדה לגבי השירות הצבאי בישראל. אתה מקבל כנתון את העובדה שאנשים צריכים להתגייס ולא מערער עליה.
"ניגשתי לסרט בגישה פוליטית ומרוחקת מאוד שאמרה בגדול שצבא זה רע. אני לא חושב את זה מהיום, כבר בגיל 18 חשבתי כך ולכן לא התגייסתי בעצמי. אבל לאורך השנים שליוויתי את הילדים האלה התאהבתי בהם וזנחתי את הביקורתיות. אני מסתכל היום על אמיר, הקצין (וגם היחיד מבין הארבעה שטרם השתחרר), שעושה מחסומים בשטחים, ויש לי הערכה גדולה אליו כאדם שעובד קשה, מאמין שעושה את המדינה טובה יותר ומשוכנע שהוא מנחיל לחייליו ערכים שהם לא היו מקבלים בבית. ואני אומר את זה בתור אדם שלשיטתו הערך היחיד שיכול להתקיים במחסום זה להניח את הנשק וללכת משם".
הייתי בשוק מהליברליות של דובר צה"ל. סיון רענן כהן
תוך כדי הצילומים הצטמצם הצורך של סיון למחות כנגד הכיבוש. "היה לי חשוב הרבה יותר להראות שהדור שלהם, להבדיל מהדור שלי, מדבר על הצבא במונחים של 'סבל' ושל 'דיכאון', מילים שלפני עשור לא העזנו לומר. אוריין - שבשלב מסוים נתתי לו מצלמה כדי לתעד את עצמו בבסיס והוא הסתכל לעדשה ואמר: 'אני בדיכאון, למה זה סביר שאני יודע איך להכניס מחסנית בגיל 18' - מייצג את זה הכי טוב. הדיבור שלו הדהים אותי כי הוא פיצח את המטריקס בעודו בתוכו, הוא הבין שהטירוף בצבא אינו בהכרח אם הרגת מישהו או לא, אלא עצם העובדה שאתה יודע איך להרוג מישהו".
ספר על הקשר שלך עם דובר צה"ל במהלך עשיית הסרט. הם ניסו לצנזר אמירות כמו זו של אוריין?
"להפתעתי דובר צה"ל היו מאוד לטובת הסרט, והסבירו לי שם שאחת הסיבות היא שלתותחנים ולנח"ל יש פחות יחסי ציבור, בטח ביחס לצנחנים ולגולני, למשל. ישבתי עם ראש מדור ההפקות והיא אמרה לי 'שמע, צבא זה לא כיף, אני לא מצפה שתביא לנו סרט תדמית', והאמת שהייתי בשוק כי תכלס הצבא יוצא די רע בסרט. בכל פעם שרציתי לצלם אותם בבסיס או במחסום או בעמדת שמירה הייתי צריך לתאם מול דובר צה"ל, והם סידרו אישורים מהמפקדים הישירים של הדמויות.
"הראיתי להם גרסה לקראת סיום הצילומים והם לא צנזרו כלום חוץ מהתבטאות אחת של שפירא בהקשר של היחס לפלסטינים שהיתה קיצונית מדי בעיניהם. ראש המדור טענה שאם המשפט הזה נכנס לסרט, שפירא כבר לא ייסע שוב לאמסטרדם כי משדה התעופה בהולנד ייקחו אותו ישר לבית הדין בהאג".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם