חומות של תקווה: על הדוקומנטרי ששחרר חפי פשע מהכלא
1993: שלוש גופות ילדים בני 8 נמצאות ביער בארקנסו. 1994: שלושת הנאשמים ברצח נידונים למוות ולמאסר עולם. 2011: הנאשמים משוחררים מהכלא, וצמד הבמאים שליווה את מאבקם מועמד לאוסקר. אמריקן ביוטי
אחרי מאבק ארוך ועיקש בטחנות הצדק, אחרי שהתנועה למען שחרורם צברה עשרות אלפי תומכים בכל העולם, אחרי שלושה סרטים שתיעדו את המאבק על חפותם, הציג סיומו של הסרט, שזה עתה הוקרן, את הסוף הטוב של הסיפור: בתום 18 שנה ו-78 יום "השלושה ממערב ממפיס" השתחררו מהכלא.
הסיפור על השלושה מתחיל בתעלת מים בצל עצים ירוקי עד; פיסת יער במדינת ארקנסו העונה לשם הכה קסום "גבעות רובין הוד". השלווה הפסטורלית של המקום הזדעזעה בבוקר ה-6 במאי , 1993. גופותיהם של שלושה ילדים בני 8 - סטיבי בראנץ', כריסטופר ביירס ומייקל מור - התגלו עירומות וכפותות כשסימני עינויים מוטבעים עליהן, בערוץ המים הדליל.
מצב הגופות והעובדה שאיבר מינו של אחד הילדים נכרת הציתו מיד גל השמועות: מדובר ברצח פולחני בסגנון כת השטן. יש לזכור, בהקשר הזה, כי ארקנסו היא חלק מ"חגורת התנ"ך" בארה"ב, כינוי שניתן לחבל הארץ הדרומי בשל השמרנות הפרוטסטנטית-אוונגליסטית המושרשת בו באופן כה עמוק.
כבר למחרת נעצרו שלושה חשודים: ג'ייסון בולדווין בן 16, שהחזיק בהיסטוריה של עברות ונדליזם; ג'סי מיסקלי , בן 17, בעל נטייה מוכחת להסתבכות בקטטות בחצר בית הספר; והמבוגר ביותר, דמיאן אקולס, בן 18, שהוצג כמנהיג החבורה. אקולס, צעיר בעל נטיות אמנותיות ממשפחה שכיכבה ברישומי מחלקת הרווחה המקומית, תמיד היה אאוטסיידר. פעם, בליל סערה, פרץ יחד עם חברתו המבוגרת ממנו לקרוון נטוש, מה שעורר באופן מיידי את השמועה שלפיה הזוג המוזר מתכוון להביא תינוק לעולם ולהעלות אותו כקורבן. הבחור החיוור בעל החיבה העזה לבגדים שחורים ולשיער ארוך תמיד היה נטע זר בממפיס השמרנית.
בנקודה הזאת מצטרפים לסיפור שני יוצרי סרטים דוקומנטריים צעירים. ג'ו ברלינג'ר וברוס סינופסקי זכו באותם ימים לפרסום בקנה מידה ארצי בזכות סרטם המשותף הראשון "שומר אחי", שעסק ברצח של ויליאם וורד, אחד מארבעה אחים אנאלפביתים שחיו יחד בביתם שבכפר, בידי אחיו דלברט, והפך למשל על היחסים בין המוסדות האמריקאיים לפריפריה הכפרית והשמרנית. הידיעות ממערב ממפיס שבו מיד את תשומת לבם. "היינו בטוחים שאנחנו נוסעים לעשות סיפור על שלושה נערים רוצחים", סיפר ברלינג'ר שנים לאחר מכן. אבל לשני היוצרים היהודים מניו יורק, שהגיעו לממפיס ימים ספורים אחרי המעצר, נכונה הפתעה.
"בלי לזלזל בנצרות הפרוטסטנטית, ראינו את מחול השדים שקם שם וזה היה פשוט מחזה מטורף", נזכר ברלינג'ר בראיון שהעניק בפסטיבל הקולנוע של ניו יורק לרגל צאת הסרט. "זה אזור שבו אנשים מאמינים בגן עדן, בגיהינום ובזה שהשטן מהלך בינינו. אף על פי שהאף.בי.איי פסל את האפשרות שמדובר בכת השטן, האגדה הפרועה שסיפר התובע המחוזי נשמעה להם די אמינה".
לדבריו, "לא היה צריך להיות מנתח מוח כדי לראות שמשהו ממש לא בסדר שם. אמנם לקח לנו כמה חודשים כדי לקבל אישור לראיין את הנערים, אבל לאחר שהתיישבנו ודיברנו איתם, גרסת התובע לא נראתה הגיונית. אתה רואה את הזרועות הדקיקות של בולדווין, אתה רואה שאין דם בזירת הפשע, ואתה רוצה להגיד לי ששלושת הנערים האלה לקחו את הילדים לתוך היער, רצחו אותם באכזריות ובשטח לא נשאר דם?".
לשלושת האאוטסיידרים לא היה סיכוי בקרב חבר המושבעים, הקשוב לרחשי התקשורת המקומית ולמטיפי הכנסיות. "בכל יום ראשון בכנסייה היו מדברים על האשמה של 'השלושה ממערב ממפיס' ועל 'הטוב מול הרוע'", נזכר סינופסקי. "לא היה להם סיכוי".
בתום המשפט, במרס 1994, אקולס נידון למוות; מיסקלי ובולדווין למאסר עולם; והסרט התיעודי "גן העדן האבוד: רציחות הילדים בגבעות רובין הוד" שודר שנתיים אחר כך ברשת HBO וזכה לשבחי הביקורת. בפסקול של הסרט כיכבה מטאליקה, הלהקה האהובה על אקולס ובולדווין. זו היתה הפעם הראשונה שבה התירה הלהקה להשתמש במוזיקה שלה בסרט, מה שהפך את חבריה לראשונים בין שורת אמנים ארוכה שהתגייסו לקמפיין לטובת השלושה. הקשר שנוצר בין צמד היוצרים ללהקה טמן את הזרעים לפרויקט נוסף: הסרט "מטאליקה: סוג של מפלצת", שתיעד את הטיפול הפסיכולוגי המשותף שעברו חברי הלהקה.
אחרי הסרט הראשון של ברלינג'ר וסינופסקי יצרו השניים את "גן העדן האבוד: גילויים" (2000), סרט המשך שכלל גילויים חדשים על הפרשה. בסרט הוצגה תזה חדשה לגבי ההתרחשות בזירת הרצח, שכיוונה את הזרקור לכיוונו של מארק ביירס, אביו החורג של כריסטופר ביירס, אחד הקורבנות. ביירס מעולם לא הועמד לדין. כך או כך, הסרט נתן דחיפה נוספת להקמתה של תנועה עממית בת עשרות אלפי תומכים שהתאגדה בקריאה לשחרר את השלושה. בחזית המחאה התייצבו ידוענים כמו פול סיימון, ג'וני דפ וסולן פרל ג'אם אדי ודר, שהקליט סינגל בשם "Poor Girl" שהכנסותיו קודש לגיוס כספים עבור הנידונים, תרם פריטים למכירות צדקה והפך לאחת הפנים המוכרות של המאבק לאורך 15 שנותיו.
"היה מאוד קשה לבקר אותם בכלא ואז לעזוב ולדעת שהם נשארים מאחור", סיפר ודר בראיון שהעניק ל"הוליווד ריפורטר" אחרי שחרורם באוגוסט השנה. "הרבה מהמעורבות היתה מתחת לרדאר", הוא מגלה, "כי הדבר האחרון שהם צריכים זה שיראו להקת רוק שתומכת בהם". אחרי השחרור נחשף שוודר, דפ ופיטר ג'קסון, במאי סרטי "שר הטבעות", תרמו מיליוני דולרים כדי לממן את ההגנה המשפטית של השלושה.
בצד השבחים על המעורבות של ברלינג'ר וסינופסקי, היה להם חלק נכבד בשימור הסיפור בתודעה האמריקאית ולבסוף גם בשחרור השלושה. נשמעו גם טענות על סרטים מגויסים שזנחו את השאיפה לאובייקטיביות. אם בסרט הראשון עוד היה ממד תחקירי שהשווה בין הגרסאות השונות, השני והשלישי חצו את הקו הדק בואכה אקטיביזם מצולם.
בסרט השלישי, "גן העדן האבוד: כור המצרף", הועלתה מהאוב שוב דמותו של ביירס, הפעם בטענה שדגימות דנ"א שלו נמצאו בזירה. גם הפעם ביירס לא הוכרז כחשוד. שני הבמאים מודים שנעשו טעויות ושהניסיון להציג גרסה חלופית לזו של הרשויות יצר לעתים נזק. "יש פה כל מיני סוגיות אתיות ופילוסופיות", אמר ברלינג' ר באופן מתחמק משהו, "ואחת הראשונות שבהן היא מהו טבעה של האמת. אנחנו עדיין גאים בסרטים האלה, אבל כן, יש דברים שלא הייתי מכניס היום. לבסוף הסרטים האלה כן הביאו לשינוי".
ב-19 באוגוסט השנה, אחרי סבב דיונים נוסף ולאור ראיות חדשות שהוכיחו - שוב - שהחשודים כלל לא היו בזירת הפשע, השתחררו השלושה ממערב ממפיס במסגרת הסדר משפטי נדיר ומוזר עם המדינה. לאחר שהודו בפני בית המשפט בסעיפי אישום מופחתים, שאת העונש עליהם ריצו בעצם ישיבתם הממושכת בכלא (זאת אף על פי שהם עדיין טוענים לחפות), שוחררו סוף סוף.
המשמעות המרכזית של ההסכם היא קעקוע האפשרות לתבוע את הרשויות על 18 השנים האבודות. ברלינג'ר וסינופסקי, שבעת החתימה על ההסדר בדיוק סיימו את העבודה על הסרט השלישי, רצו לחדר העריכה כדי לערוך מחדש את הסוף. את העיכוב הזה הם קיבלו בברכה. כעבור שלושה חודשים התברר שהסרט נכלל ברשימה הקצרה של המועמדים לפרס האוסקר על הסרט התיעודי הטוב ביותר.
דמיאן אקולס, שבמהלך שנותיו בכלא התחתן וחתם על חוזה לכתיבת סיפורו, נהנה היום בעיקר מהדברים הקטנים - ביקור בדיסנילנד, שקיעה, לחזור לאכול במזלג, הציפייה לחגוג כריסמס בפעם הראשונה. בשבועיים האחרונים מחוץ לכלא, הוא מספר לכל מי שרוצה לשמוע, הליכתו היתה מוזרה ומתנדנדת. הוא כל הזמן היה נופל וקם, מילולית. "זה בגלל שלשלאות הרגליים", הוא מסביר ללא חיוך. "אחרי כל כך הרבה זמן בכלא קשה להתרגל ללכת בלי שלשלאות".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם