סינגולר: מסכן ציון ברוך

מתברר שציון ברוך הוא בכלל בחור שבור, ספי אפרתי עף על תל אביב ועושה את זה לא רע, מרסדס בנד טובים גם כשהם פחות טובים, ורוני דואני עושה כאב ראש. רועי בהריר עם הסינגלים של השבוע

רועי בהריר | 11/12/2011 15:53

תגיות: ספי אפרתי,ציון ברוך,מרסדס בנד,רוני דואני

ספי אפרתי, ''לא רוצה לתל אביב''

באופן מפתיע למדי, הסינגל הראשון של ספי אפרתי אינו סובל ממחלת התקיעות הניינטיזית, הנפוצה בקרב הג'מעה שלו (הוא ניגן עם חמי רודנר, מוניקה סקס ורם אוריון). הוא בכלל מונע על ידי פסנתר וחטיבת כלי נשיפה (בעיבוד מצוין של אפרתי), הגיטרה של גיא שמי לא מחוברת לדיסטורשן, והכיוון הכללי שלו מזכיר גרובים פופיים מאמצע האייטיז. סטייל קונסיל קופצים לאוזן ראשונים, אחר כך בא פיל קולינס, אבל זה גם נשמע מאוד ישראלי, ולאו דווקא בקטע שלילי. יותר במובן של עוררות נוסטלגית נעימה.

משמח לגלות שהבנייה המלודית של אפרתי קרובה יותר, במקוריותה ובמורכבותה, לזו של אביב גפן, שאותו הוא מלווה על הבס, מאשר לזו של כמה מידידיו הוותיקים האחרים, שעדיין הולכים כל שישי לרוקסן, למרות שסגור. הטקסט אמנם לא מעניין במיוחד - די, כמה אפשר לעוף על תל אביב - אבל אפרתי לפחות נמנע מניסיון מאולץ להציג תובנות כאילו-עמוקות על החיים בעיר, או על החיים בכלל, והתוצאה, בסך הכל, חמודה, לא מתיימרת ועושה כיף. יופי.

ציון ברוך, "חלום ילדות"

אוי, איזה מסכן ציון ברוך. "אני לא יודע כלום", הוא שר בקול חנוק, לרקע אקורדים מינוריים בפסנתר ופיל-אינים של כינור ערבי נוגה, "אני קטן מול היקום, אך אם אזעק עכשיו, בסופו של דבר יהיה מאוחר". כן, עצוב. מצמרר. ולחשוב שאנחנו, בחוסר רגישותנו, העזנו לקנא בו על זה שכמה כוסיות-על ניסו לעודד את רוחו. בושה. לא יפה מצדנו.

נכון, עד שהשיר הזה יצא לא הייתה לנו דרך לדעת שמדובר בבחור כה פגוע, כה שבור, צל של אדם - אבל עדיין, לא נעים. אין ספק שאנחנו צריכים לעשות עם עצמנו חשבון נפש. ברוך הוא מקרה קלאסי של אנשים שכלפי חוץ נראים זוהרים, מאושרים ובעלי אפשרות להשיג את כל מה שהם חפצים בו, אבל כשנחשפים למה שקורה אצלם בפנים, במעמקי הנפש, מגלים עולמות חשוכים וכואבים. סליחה, ציון. לא ידענו. מצטערים. וכן, תמשיך לשיר. אל תחשוב על האוזניים שלנו. זה בסדר, נצליח לשרוד את זה. מקסימום, נחליש את הרדיו. העיקר שתעשה מה שעושה לך טוב.

ציון ברוך – "חלום ילדות" (שיר הנושא - "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן")

מרסדס בנד, ''זהות''

להקה טובה, מרסדס בנד. בעיקר כשהיא מצליחה לרסן את נטייתה לזעם ולכוחניות. "המשביר", "חזיונות", "תאילנד" - אפשר למצוא אצלה לא מעט דוגמאות להצלחות כאלה, אבל במקרים רבים אחרים, וזה ביניהם, נשמע שגל תורן ושות' פחות מקפידים על הריסון הזה, או בכלל מנסים להגיע אליו, והתוצאה, בהתאם לכך, חד-גונית למדי. מכל מקום, בשיר הזה האגרסיביות הפאנקית של מרסדס באה קצת על חשבון העניין המלודי, מה שגורם לכך שברגעים מסוימים אפשר להתבלבל ולחשוב שזה, אבוי, קאבר למשהו של "היהודים".

עושה רושם שגם באלבום השלישי שלהם, מרסדס בנד עדיין לא לגמרי החליטו אם הם קפוצים ועצבניים או פרועים ומשוחררים. השיר הזה מדגים את הקונפליקט מצוין. הוא עוסק בחיפוש לחוץ, מוטרף, אחר זהות ("השעון מאיץ בי להפסיק למהר / כי בכל רגע, ברגע, הכל יכול להיגמר"), עושה הרבה רעש, נע בין מקצבים ואווירות שונים, כאילו תוקף את האוזניים בכוח, אבל, עם כל זה, לא מספיק חזק כדי לשכנע שמדובר בלהקה עם זהות. מצד שני, כאמור, מדובר בלהקה טובה. ובכלל, זהות זה נורא אובר-רייטד.

רוני דואני, ''אס.או.אס''

רוני דואני בבעיה: אין ספק בכך שהגיע זמנה להפוך מכוכבת ילדים לכוכבת נערים - ומסיבה זו, ככל הנראה, היא גם הפסיקה להיות מוצגת בתור "רוני סופרסטאר" - אבל היא לא יכולה לעשות זאת כפי שמקובל בקרב כוכבות תעשיית הפופ האמריקאית, שמשמשות עבורה אידאות. אין סיכוי שמישהו פה יאשר לה לעשות סמים בקליפ (כמו ריהאנה), ילביש אותה בחזיה שמשפריצה קצפת (כמו קייטי פרי), או יעטוף אותה בסטייקים (כמו ליידי גאגא).

כשמתייחסים לקריאת ה"אס.או.אס" שלה בקונטקסט הזה - כלומר, כקריאת מצוקה לנוכח מצבה של תרבות הפופ בארץ - מתגלה פתאום רוני אחרת לגמרי, סוג של אלטר-רוני: דעתנית, נשכנית, לוחמת. היא לא הגיעה לזה לבד, כמובן. העיתונאי שי להב ניסח לה את זה (ציטוט נבחר: "הוא, שומר אותי בפנים / אבל זה לא גן חיות / אז אל תזרוק בוטנים"), שני די ג'ייז גרמניים חנטרשו על זה לחן דביק עם פזמון מידבק, ואסי טל הפיק את זה מוזיקאלית בהשראת קיישה דאשתקד. האמת? אבל האמת-האמת? אין שום קשר בין השיר הזה למצוקתה של תרבות הפופ בארץ. סתם עשיתי לכם כאב ראש, כדי שתבינו מה עובר על מי שמקשיב לשיר הזה.