ראשי » תרבות » מוזיקהגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

תסתכל בקנקן: עטיפות האלבומים לא איבדו מקסמן

המוזיקאי הישראלי יונתן דגן מועמד לפרס הגראמי על עטיפת אלבומו שעיצב בעצמו. בראיון מניו יורק הוא מספר איך הצליח, בעזרת הקהל, לפרוץ את גבולות קופסת הפלסטיק

בספרייה שלי מונח תקליט ישן ועליו איור של בננה צהובה. קיבלתי אותו במתנה מחבר בפריז לפני הרבה שנים, ומאז הוא תמיד מוצא לו מקום של כבוד בסלון. העניין הוא שאין לי פטיפון בבית, ומעולם לא ניגנתי את התקליט המפורסם של הוולווט אנדרגראונד וניקו בעיצובו של אנדי וורהול. תמיד הקשבתי לדיסק. התקליט פשוט הפך לאובייקט איקוני נוסטלגי, חפץ בעל ערך מיוחד הרבה מעבר למוזיקה שצרובה עליו.

אי אפשר שלא לחשוב על העיצוב של וורהול מ-1967 כשמתבוננים על הנעשה בתחום עיצוב עטיפות הדיסקים בארץ בשנים האחרונות. הרבה השתנה בעולם המוזיקה, ומובן שגם עיצוב העטיפות והמארזים עבר לא מעט תהפוכות. בימי הזוהר של התקליט נתבקשו מעצבים לייצר דימוי אחד חזק שהופיע על העטיפה במלוא הדרו של הפורמט הריבועי. שעות של בהייה באותה עטיפה בזמן האזנה לתקליט ליוו כל חובב מוזיקה ויצרו אצלו חיבור רגשי חזק.

בהמשך הופיעו הקלטות, או כפי שנקראו אז, קסטות, והעטיפה שלהן הפכה לקטנה, חנוקה בתוך קופסת פלסטיק. המעבר הטראומטי אילץ את המעצב לדחוס את כל האינפורמציה לשטח קטן ולייצר דימויים עם פחות פרטים. בהמשך הגיע הדיסק, ובמשך תקופה מסוימת בשנות התשעים נאלצו מעצבי עטיפות לעצב את אותה עטיפה בשלושה פורמטים שונים - תקליטים, קלטות ודיסקים.

המהפכה הדיגיטלית שינתה לחלוטין את כללי המשחק, אך דווקא בעקבותיה יותר ויותר מוזיקאים מוציאים דיסקים במארזים מקוריים ובגרסאות מיוחדות. הדיסק כמצע מוזיקלי לא מעניין יותר את הצרכן, ועל כן הוא חייב להיות אטרקטיבי, להפוך לאובייקט נחשק, כזה שמספק ערך נוסף למוזיקה עצמה. כך הלך וגדל מקומו של עיצוב העטיפה ואנו זוכים לראות יותר ויותר יצירות ייחודיות.

עופר שדמי הקים לפני כשנה את הבלוג "סיפור כיסוי", המוקדש כולו לעטיפות דיסקים ישראליים. "את הרעיון לבלוג קיבלתי לילה אחד במהלך נסיעה כשחיפשתי דרך לשלב בין שלושה תחומים שאני מאוד אוהב: כתיבה, מוזיקה ועיצוב", הוא מספר. "היה לי חשוב לייצר תוכן מקורי, לעשות מחקר בעצמי ולשוחח עם יוצרים. בהתחלה עברתי על התקליטייה שלי ובחרתי עטיפות שאני אוהב והתחלתי ליצור קשר עם מעצבים. שמחתי לגלות שיתוף פעולה נלהב מצדם, שכן בכל ביקורות המוזיקה כמעט לא מתייחסים לעטיפות ולמארז למרות ההשקעה הגדולה ותהליך העבודה הארוך".
 

העטיפות המופיעות בבלוג נפרשות על פני 40-30 השנים האחרונות. החל מעטיפות איקוניות כמו עטיפת הפעמון של מתי כספי שעיצב דוד טרטקובר ועד לעטיפות עכשוויות של להקות אינדי. "בשנים האחרונות מתרחש שינוי משמעותי בתחום", אומר שדמי. "אם פעם העטיפות עברו דרך מחלקות הגרפיקה של חברות התקליטים הגדולות ונעשו לפי שטאנץ קבוע, בשנים האחרונות העטיפות שיוצאות, בעיקר אלה של אמנים צעירים, שונות לגמרי בסגנונן ובאיכותן".

מהתבוננות בדיסקים ישראליים שיצאו בשנים האחרונות אפשר להבחין שמוזיקאים צעירים נוטים לעטיפות מושקעות ויצירתיות. על עטיפות הדיסקים של רוב אמני המיינסטרים, לעומת זאת, יופיעו באופן כמעט קבוע צילום פנים של הזמר או הזמרת, מאופרים ומסוגננים בעיצוב בנאלי. חברות התקליטים הגדולות משקיעות סכומים לא מבוטלים בהפקת הצילום, הסטיילינג והאיפור, ואילו העטיפה של אמני השוליים נעשית בתקציב מינימלי עד אפסי ולעתים קרובות על ידי חברים או בני זוג של המוזיקאים עצמם. "הרבה פעמים חשוב לאמנים להבליט את הפרצוף שלהם, שייזכר כשרואים את העטיפה ויהיה קישור מאוד ברור. לדעתי העטיפה אמורה להוסיף עוד נפח ליצירה המוזיקלית שמתחבאת בפנים, וברגע ששמת את הפרצוף שלך זה הולך לאיבוד".

עיצוב עטיפה לדיסק תמיד היה תחום שאהוב במיוחד על מעצבים. פלטפורמה שמאפשרת חיבור בין איור, צילום, עיצוב גרפי, טיפוגרפיה וכמובן מוזיקה וטקסט. בשנים האחרונות היו חיבורים מוצלחים בין מאיירים מהשורה הראשונה למוזיקאים ישראלים שהניבו תוצאות יפהפיות, כמו הדיסק של שלומי שבן "מגדל הפזמון", שאיירה בתיה קולטון, "עיניים זרות" של רונה קינן באיורה של רותו מודן, או דוד פולונסקי, שאייר לג'ירפות את האלבום "אין כניסה לפילים".

גם בקרב המעצבים הצעירים יותר אפשר למצוא לא מעט עטיפות יוצאות דופן, כמו המארז המיוחד של "החבר אני" של פורטיס בעיצובו של פילפלד (ניר פלד), שעיצב בעבר גם את העטיפות של בום פם ואונילי, עטיפות בעיצובה של מירב שחם ליהוא ירון, קטב מרירי ודני סנדרסון, ושל דניאלה וייס לדנה עדיני ולפרויקט הסודי, והרשימה עוד ארוכה.

דוגמה מצוינת לפרויקט עצמאי לחלוטין ויוצא דופן הוא האלבום "Rivers & Homes" של יונתן דגן, שפועל בניו יורק תחת השם J.Viewz, פרויקט מוזיקה אלקטרונית שיגיע להופעה בישראל ב-17 בדצמבר . זהו האלבום השני שמוציא דגן, שמשתף בהפקותיו מוזיקאים נוספים. את הדיסק הוא הוציא ללא עזרת חברת תקליטים, ואת העטיפה המיוחדת עיצב בעצמו. בפברואר יתקיים טקס הגראמי בלוס אנג'לס, ולאחרונה התבשר דגן שהדיסק בעיצובו מועמד לפרס בקטגוריית עיצוב העטיפה, מעמד מרשים עבור מי שאינו מגיע כלל מרקע עיצובי כלשהו.

"לפני שנה בניתי אתר שנקרא Work in Progress", מספר דגן. "באתר הופיעו 12 משבצות ריקות ותכננתי להעלות בכל חודש שיר חדש לגמרי לאתר כך שיהיה אפשר לראות את האלבום מתהווה. קראתי לאנשים להזמין את האלבום מראש תמורת מחירו המלא, וכל מי שעשה זאת קיבל חברות באתר. בעזרת ססמה אישית המנויים יכלו להיכנס לתפריט שנבנה לכל שיר, ובו התפרסמו דימויים שנעשו על ידי אמנים ויזואליים שונים, רקעים לאייפון ורמיקסים וגם הקובץ של השיר, אם המאזין מעוניין ליצור לו רמיקס חדש משל עצמו. כך במשך כל חודש, במהלך שנה שלמה שהפכה לשנה קסומה במיוחד בחיי".
 

התוצאה מוקפדת ומרשימה ביופייה, והדיסק פורץ את גבולות קופסת הפלסטיק והופך לאובייקט מוחשי שנעים להחזיק ולדפדף בו. החומרים, הפונטים וצורת ההדפסה שנבחרו על ידי דגן הם תוצאה של תהליך ארוך של למידה אוטודידקטית. "בהתחלה ניסיתי לעבוד עם מעצב, אבל זה לא הלך למקום המדויק שחיפשתי, ובסוף החלטתי לנסות לעצב את הדיסק לבד. במשך כמה שבועות עשיתי לעצמי השתלמות. קניתי ספרים, קראתי על חומרים, הייתי בחנויות ישנות לנייר בניו יורק".

המנויים שהזמינו את הדיסק מראש, ושתמונות הפורטרט שלהם אף מופיעות בהוקרה בספר-דיסק עצמו, הם אלה שמימנו את הוצאת הדיסק. בזכות האינטרנט הצליח דגן לייצר קשר ישיר ומפרה עם מאזיניו ללא כל תלות בחברת תקליטים, והוא היה האחראי לכל החלטה אמנותית בפרויקט. "בסוף השנה, לאחר שהתמלאו 12 המשבצות והאלבום היה מוכן, קיבלו המנויים את הדיסק בדואר. הדיסק הוא למעשה ספר בעל כריכת קרטון קשיחה, המאגד את כל הדימויים שנעשו על ידי האמנים השונים לשירים, ומרכז את העשייה של הפרויקט כולו".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...