הביתה: נתנאלה מוציאה אלבום חדש ונשארת בישראל
מתי כספי גילה אותה, "שיר היונה" הפך אותה לכוכבת, סטיבן ספילברג התאהב בקולה. אבל במקום להמריא לקריירה מפוארת, נתנאלה אמרה שלום ועברה לחיות ביער בשוודיה. 35 שנה אחרי שעזבה את ישראל, היא מוציאה אלבום חדש ושמה קץ למסע הנדודים
בשבוע שעבר, בתוכנית "בית ספר למוזיקה", ביצעה קטלין אליגדו, ילדה ממוצא פיליפיני, גרסת כיסוי מקסימה לקלאסיקת יום הזיכרון "היה לי חבר, היה לי אח". כמו קטלין, גם נתנאלה הייתה בת חסותו של מתי כספי ושתיהן התברכו ביופי אקזוטי בלתי נשכח. לא בטוח שקטלין הקטנה יודעת שפעם נתנאלה הייתה אחת הזמרות הגדולות בארץ, מי שחתומה על נכסי צאן ברזל כמו "שיר היונה", "ימים לבנים", "עוד יבוא היום", "לא דיברנו עוד על אהבה" ו"הליכה לקיסריה" ("אלי, אלי").
בגיל 57, לאחר שתיקה ארוכה, היונה שוב פורשת כנף. האלבום החדש של נתנאלה - שבאורח הולם נקרא "נדודים" - יוצא עכשיו, 24 שנים לאחר ששיגרה את אלבומה המקורי האחרון ("על גן אדן חלוני"), ו-17 שנה מאז פרויקט הקאברים לשירי אהוד מנור ("לא דיברנו עוד על אהבה"). מי שעבדה עם טובי הכותבים והמלחינים בישראל, יצרה הפעם את כל שירי האלבום בעצמה ולראשונה גם הייתה מעורבת בעיבודים.
בשיר "אי הנצח" מופיעה אחת השורות הטעונות ביותר שכתבה מעודה: "נדמה כי באתי עד לכאן אך לא הגעתי מעולם". נתנאלה מקווה שהפעם הגיעה סופית הביתה. "בתקופה האחרונה נעשיתי מודעת יותר למה שעברתי בחיי. הגעתי להבנות מאוד קשות. בעצם תמיד רציתי לבוא הנה, ובמחשבות שלי הייתי כאן, אבל לא באמת הגעתי. יש דברים שעשיתי כמעט בעל כורחי. התחשבתי בבן זוגי, בילדים שגידלתי, מפני שאני בנאדם מתחשב. נוצר תסכול כלשהו עד שאפילו הילדים שלי הפצירו בי: 'אמא, די מספיק, עכשיו את נוסעת, חוזרת'. בחיי הרווקות שלי אני מרגישה שממש חזרתי לצורת החיים שחייתי בשנות השבעים, שנות הזוהר שלי. אני גרה בדירה שכורה, רוכבת על אופניים, שומעת המון מוזיקה, עושה מה שבא לי. ובעיקר מרגישה יותר חופשייה".
באופן לא מפתיע, הקריירה של נתנאלה תוארה תמיד כסיפור החמצה, שיסודו בהחלטתה הדרמטית לעזוב את הארץ בשיא ההצלחה, בעקבות אהבתה לגבר שוודי. אבל התרחקותה מהקהל שהעריץ אותה היא רק פרק אחד בסאגת הפרידות והנדודים של חייה. כאבי הפרידה החלו עוד כשהייתה בבטן אמה, ארבעה חודשים לפני שנולדה, עם מותו של אביה, נתנאל יעקובוב.
בגיל 25 נשארה אמה אסתר לבדה עם שישה ילדים. לאורך ילדותה של נתנאלה לא גילו לה את האמת, סיפרו לה ש"אבא בצבא". היא ציפתה לשובו, וחידת היעדרותו ליוותה אותה עד גיל שש, אז נפתרה התעלומה באכזריות. נתנאלה שיחקה עם ילד בחצר הבית בשכונת שייח מונס (כיום רמת אביב), ואז הוא זרק לעברה "אבא שלך מת". ברגע ההוא נבטו ניצני ההחלטה המאוחרת שלה לוותר על שם משפחתה. "השם שלי היה העול הכי כבד בחיים שלי, כי זה כל הזמן הזכיר לי את אבא שלי, וזה מאוד הפריע לי שנקראתי על שמו", היא אומרת.
הקול שלה - חם, מלא ועתיר רגש - נחשב יוצא דופן כבר בנעוריה. בגיל 15 הייתה בת בית אצל סשה ארגוב. בגיל 18 זכתה בתפקיד הסולנית של להקת חיל האוויר והייתה בת הטיפוחים הרשמית של מתי כספי, המנהל המוזיקלי של הלהקה. מיד לאחר מלחמת יום כיפור הקליטה את "היה לי חבר, היה לי אח" (יורם טהר-לב, יאיר רוזנבלום), שהפך לאחד מהמנוני התקופה
ב-1974, בהיותה עדיין חיילת בצבא ההגנה, כיכבה בפסטיבל הזמר עם "שיר היונה" (שמרית אור, מתי כספי), שאמנם לא התברג לאחד המקומות הראשונים, אבל הפך ללהיט גדול וחתם סופית את מעמדה ככוכבת. לאחר שהשתחררה העלתה מופע משותף עם כספי וזכתה בפרס "כינור דוד". ב-1976 יצא אלבום הבכורה שלה, שנקרא על שמה, וכולל את כל להיטיה הגדולים, בהם הביצוע המחודש ל"הליכה לקיסריה". "הקלטנו בבית המורה בתל אביב, וזו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי בזמן הקלטת שיר", היא נזכרת. באותה שנה הספיקה להוציא אלבום נוסף, "אל ארצי", שמאגד גרסאות כיסוי ושיר מקורי אחד שהפך ללהיט, "עוד יבוא היום".
ואז, ב-1976, נתנאלה הדהימה את הקהל, את התקשורת ואת בני משפחתה כשהחליטה לנסוע בעקבות האהבה לשוודיה. יחסיה עם פול טאבו, עיתונאי, משורר ותסריטאי, נמשכו 30 שנה וידעו עליות ומורדות, אבל אין ספק שהוא אהבת חייה. "הוא האבא שלא היה לי, אוזן קשבת שהייתה חסרה לי מאוד בבית שבו גדלתי", אומרת נתנאלה. טאבו עצמו אמר פעם בראיון ש"אני מרגיש כמו אח תאום שלה. שנינו גדלנו בלי הורים, בלי אהבה, לשנינו אותה הרגשה של זרות, של'לא להרגיש בבית בשום מקום'".
לעזיבתה היה גורם נוסף. "בזמן המלחמה ראיתי מראות מאוד קשים", היא מספרת. "הופענו בבסיסים של חיל האוויר בסיני ובמוצבים, וראינו הרבה דברים לא נעימים. פצועים. הרוגים. שקים עם חלקי גופות. אני חושבת שהמראות האלה והמלחמה תרמו הרבה לעזיבה שלי את הארץ ולבחירה שלי להישאר בשוודיה. באופן לא מודע חשתי צורך במנוחה כדי לעכל את החוויה הפוסט טראומטית שחוויתי. זה לא דבר שאתה יכול להתעלם ממנו".
אבל בשנים הלא קלות שאחרי המלחמה, כשהיא נחשבת לאחת הבולטות בדור החדש של הזמרות הישראליות, הבחירה של נתנאלה לא התקבלה בהבנה. "הרגשתי שכולם כועסים עלי כשעזבתי - המעריצים, התקשורת, המשפחה שלי", היא אומרת. "טוב, הייתה להם סיבה טובה לכעוס עלי: הם אהבו אותי ואני עזבתי אותם. למעשה, גם אני חשבתי, אז וגם היום, שהעזיבה שלי הייתה בגידה. אני לא אוכל להכחיש אותה". הפרידה הייתה קשה במיוחד לאמה. "אני זוכרת שאמא באה לבקר אותי בשוודיה, והיא נגעה בי כמי שלא מאמינה שאני באמת חיה. לכן, בשיר הנושא של האלבום החדש, 'נדודים', אני פונה אליה, למרות שהיא כבר לא חיה, ואומרת לה: 'נפשי בי חיה, אמא'. שתדע שאני חיה, שזה בסדר".
בשוודיה, היא מספרת, גרה בתוך יער, כמו בסיפור אגדה. פעם עלתה על אופניים ורכבה 90 קילומטר, בשבילי עפר בין העצים שרק חיות עוברות בהם, בדרכה לבית של חברים על שפת אגם. היא אהבה את השקט והטבע, אבל לא הפסיקה להתגעגע לכל מה שהשאירה בארץ. הגלגול הראשון שלה בשוודיה נמשך עשר שנים.
נתנאלה הקליטה אלבום במגוון שפות, אבל לא הצליחה לפרוץ כזמרת. ב-1986, בעקבות משבר ביחסיה עם פול, שבה לישראל. השניים שיקמו את היחסים ביניהם, ופול החליט לעבור לגור בישראל. במשך כמה שנים התגוררו בעין הוד, והביאו לעולם שני ילדים, עלמה ונמו. ב-1987 הקליטה נתנאלה את אלבומה השני, "על גן אדן חלוני", שכלל גם שיר שיצרה לזכרו של אביה, "שלכת אבי". באלבום החדש הקדישה שיר לאחיה, יעקב, שנהרג בתאונת דרכים בסוף שנות השמונים: "עוד מעט אלך/ לדרכי אצא/ אנשים רבים אפגוש/ אנשים שכבר אינם".
ב-1994 נרשמה נקודת מפנה נוספת בקריירה הלא שגרתית שלה. "יום אחד התקשרו אלי ושאלו אותי אם אני יכולה לנסוע תוך יומיים ללוס אנג'לס ולהקליט את השיר 'אלי, אלי' לסרט של סטיבן ספילברג בשם 'רשימת שינדלר'. אמרו לי שההקלטה תתבצע עם המלחין ג'ון ויליאמס, שכתב מוזיקה לסרט. צחקתי. הייתי בטוחה שעובדים עלי מאיזו תוכנית מתיחות בערוץ 2. דרשתי מהמפיקים של הסרט לשלוח לי פקס רשמי מיוניברסל. סידרו לי כרטיס ותוך יומיים נסעתי ללוס אנג'לס. לאחר הנחיתה, איש ביטחון אמריקאי בשדה התעופה שאל אותי מה אני עושה שם. אמרתי,' סטיבן ספילברג הזמין אותי'.
"באותו שבוע הייתה רעידת אדמה קשה בלוס אנג'לס ולפי המבט שהבחור נתן בי היה ברור שהוא חושב שאני משוגעת. וכך מצאתי את עצמי אחרי ג'ט לג ומחסור בשעות שינה מעל אדמה רועדת, מקליטה באולפן ענק בהוליווד שיר לסרט על השואה. ספילברג דיבר איתי בטלפון. הוא לא יכול היה להגיע כי הייתה לו בעיה בבטן, כנראה אכל משהו לא טוב. אבל פגשתי אותו לפני הקרנת הבכורה בארץ, במסיבת קוקטייל במלון. כשספילברג ראה אותי הוא מיד זיהה אותי ואמר, 'זאת את, נכון?'".
בטח ענית: "תזכיר לי מי אתה".
"אמרתי לו, 'כן, זאת אני'. התחבקנו, והוא אמר לי, 'איזה יופי, אני כל כך אוהב את זה'".
ב-1995, לאחר עוד הפסקה ממושכת בקריירה שלה, יצא "לא דיברנו עוד על אהבה", אלבום הקאברים לשירי אהוד מנור, שכלל גם את הדואט עם הפזמונאי, "עוד זמן". שנתיים לאחר מכן היא שבה לשוודיה. "העזיבה הייתה קשורה גם לרצח רבין", היא אומרת, "לא היה לי טוב לראות את הילדים שלי חיים בסביבה עוינת כזאת. רציתי להוציא אותם מזה. היה לי קשה לחיות במדינה שבה יהודי הורג יהודי. היום אני מתחרטת על העזיבה הזאת".
היונה הלכה לאיבוד?
"במצב הנוכחי, אני לא בטוחה שהיונה מ'שיר היונה' אפילו ראויה למאכל. לא נראה כאילו מובילים אותנו לאיזשהו פתרון. הרגע שבו היונה תצמיח כנפיים נראה מאוד רחוק".
את הסינגל הראשון שיצא מהאלבום החדש, "לחזור", כתבה נתנאלה רגע לפני שארזה את המזוודות ועלתה על מטוס בחזרה לארץ, והיא מתארת בו את היום האחרון בחייה של אמה, שנפטרה ב-1997. "חודש לפני שאמא נפטרה היא התקשרה ואמרה לי, 'נו, אתם באים לחנוכה?'", מספרת נתנאלה בקול נרגש, "ואמרתי לה, 'כנראה שלא'. היא הייתה נורא עצובה מזה, ואחרי חודש, בדיוק בערב נר ראשון של חנוכה, היא נפטרה. קודם לכן היא הזמינה אורחים, סרגה המון לילדים, הכינה אוכל, הכל כבר היה במקרר, וכל האורחים האלה באו בסוף ללוויה שלה. אני לא הספקתי להגיע".
בשיר הזה נתנאלה קושרת בין האבל האישי ללאומי: "למה המלחמות/ חוטפות לי את הילדים? / איך תקצורנה אמהות/ בדמע את יום הדין?". "לא זכיתי להיפרד מאמא שלי", היא אומרת עכשיו. באיזשהו מקום הרגשתי שהחיים חטפו אותי מאמא. מגיל צעיר הייתי בחו"ל, ואני יודעת מה עבר עליה כשלא הייתי כאן. תחושת הריחוק מאמא חלחלה אלי בהקשר של גלעד שליט. אני שמחה שלפחות למקרה של גלעד יש סוף טוב".
בשוודיה היא התרכזה בגידול הילדים, כתבה שירים ולמדה קומפוזיציה וגיטרה קלאסית באקדמיה למוזיקה. לפני כעשר שנים נפרדה מפול בפעם האחרונה. "הרגשנו שאנחנו כבר לא ממצים את הקשר", היא מסבירה. "ללאה גולדברג יש שיר שמתאים לתיאור הפרידה שלנו: 'זה לא הים אשר בינינו/ זה לא התהום אשר בינינו/ זה לא הזמן אשר בינינו/ זה אנו שנינו אשר בינינו'. ובאמת, אנחנו שנינו היינו בינינו. שנינו אמנים, כל אחד חי בעולם שלו, וכשילדים נמצאים בתמונה זה די קשה".
מאז הפרידה, היא אומרת, לא הייתה לה מערכת יחסים משמעותית. בעצם, בשוודיה לא היו לה הרבה חברים ומעולם לא הרגישה שם ממש בבית. "עם השנים האהבה הפכה פחות חשובה לי מהיצירה. אני מקבלת אהבה מהילדים שלי, מהמשפחה שלי, וזה מספק אותי. אמנם לא סגרתי את הדלת, אבל בן זוג זה לא משהו שאני מרגישה חסר גדול בו. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להספיק לעשות, ולהתחיל ליצור קשר חדש עכשיו לא מתאים לי כל כך".
כשהרגישה שהלכה לאיבוד במדינה שאימצה, הג'י-פי-אס הפנימי שלה הורה לה לחזור. "הגעתי לצומת דרכים, ואמרתי לעצמי, כאן זה סוף הדרך", היא מספרת על ההחלטה לחזור לישראל. "מיציתי הכל, הילדים גדלו ויש להם את החיים שלהם. הייתי לבד. כתבתי המון שירים, ואני רוצה להגשים אותם, להוציא אותם לאור. אין לי מה לחפש בשוודיה יותר. הילדים בעצמם אמרו לי בהרבה הזדמנויות: 'אמא, תעשי את זה. אל תתמהמהי יותר מדי'. ברגע שהם אמרו את זה, הרגשתי שלמה. אז זהו, לפני שנתיים התחלתי לחפש כלוב לכלבה כדי שתוכל לעלות לטיסה לארץ".
עכשיו את בישראל לתמיד?
"כן. חזרתי כי אני מרגישה שכאן זה הבית שלי. בשוודיה גרתי חצי מחיי, וכמובן שיש לי סנטימנטים לנופים שם, למקומות מסוימים ולמוזיקה מסוימת, אבל שוודיה לא נותנת לי את אותה תחושה של הארץ. הרגשתי שם תלושה, זה לא שייך לי, זה לא שלי. החצי הכבד, המטען, הוא בישראל. האמת, בארץ שלנו לא משעמם לרגע אחד. כל הזמן קורה משהו. הנה, בשבוע שעבר נשיא המדינה האנס נכנס לכלא".
ובמקביל פורסם שמלך שוודיה, קרל גוסטב ה-16, נהג לערוך מסיבות סקס במועדון לילה.
"נכון, אבל תדירות הסיפורים הפיקנטיים אצלנו גבוהה הרבה יותר. בשוודיה ידיעה חדשה כזאת מאוד מרעישה ונדירה. שם לא קורים דברים. בחדשות מראים מקסימום שהצילו חתול שנתקע על עץ".
ילדיה נותרו בשוודיה. עלמה לומדת הנדסת בניין ובקרוב תתחיל לימודי אדריכלות, נמו משלים את הבגרויות ומתכוון ללמוד פיזיקה. כצפוי, גם הם סובלים ממשבר זהות מתמשך. "אין ספק שזה קשה", אומרת נתנאלה. "אני יכולה רק להגיד שכשהם מגיעים לביקור בארץ, הם מרגישים מאוד שייכים. וכשהם נמצאים שם הם כל הזמן אומרים, 'אמא, אנחנו כל כך מתגעגעים לארץ'. הריחוק מהילדים קשה לי. אני מתחילה להאמין שזה הגורל שלי, תמיד להיות רחוקה מהקרובים אלי. תמיד אני צריכה להקריב, גם בקריירה וגם במשפחה.
"בנסיעה הראשונה לשוודיה היה מאוד קשה לשמור על קשר עם אמא, האחים והאחיות, לא היה אינטרנט וגם המכתבים לקחו שבועיים. היום אני מדברת עם הילדים כל יום, זה נהדר לראות אותם בסקייפ. אבל עדיין זה מאוד קשה. אני רוצה לחבק אותם, לנשק אותם, לפגוש אותם. הארוחות איתם בשבתות מאוד חסרות לי. אבל במציאות שבה אני קיימת, הילדים שלי השלימו עם זה. הם עודדו אותי לחזור לארץ. כי גם אם הייתי נשארת בשוודיה, לא הייתי יכולה לראות אותם כל הזמן כי הם לומדים רחוק מהבית. רוב הזמן הייתי שם לבד".
בעצם , פסקול חייך הוא שירי פרידה.
"הפרידה מאנשים שקרובים אלי זה משהו פטאלי בחיי. התחושה הזאת, לאבד מישהו יקר, אין לי יותר כוח לזה. כבר אין לי את העוצמות שדרושות כדי להתמודד עם דברים כאלה. זה מאוד מעציב שאני נאלצת להתרחק מהאנשים הכי קרובים אלי, אבל היצירה עוזרת לי לשכוח ולהפיג את המחשבות האלה. וגם יש לי שני כלבי קוקר ספנייל, אם ובנה. האמא היגרה איתי לארץ משוודיה, ואני מדברת אליה בשוודית, כך היא רגילה. היא כהה כמו בתי עלמה, והכלב הבן בהיר כמו בני נמו. הם מפיגים לי את הבדידות".
מאז ששבה סופית לפני שנתיים, נתנאלה התארחה בכמה מופעים, בהם זה של יוני רכטר, ושקדה על הקלטת האלבום החדש. שיריה החדשים מצליחים לכשף בזכות קול האלט העמוק, החם והאפל שלה. לנתנאלה יש טביעת קול יוצאת דופן שקשה לטעות בה, אבל באלבום החדש יש בכל זאת הפתעה: לראשונה בחייה זנחה נתנאלה את הגיית הרי"ש המתגלגלת, שהייתה מזוהה עם זמרים מהדור שלה. "היה לי קשה לוותר על הרי"ש המתגלגלת", היא אומרת. "אני ממש לא אוהבת רי"ש גרונית, היא נשמעת לי לא טוב, במיוחד כשצריך לשיר". ובכל זאת, לאחר לבטים נענתה להמלצתו של המפיק והמעבד המוזיקלי גיא וינגרטן, והסכימה להתקדם עם הזמן.
וינגרטן המוכשר (27), שנכנס לנעליים שהיו שייכות פעם למתי כספי, עטף אותה בסאונד עדכני. נתנאלה נשמעת באלבום הכי פחות ישראלית מאי פעם. נכון שיש בו קריצה לעברה, אבל אפשר לזהות בו גם השפעות של ג'אז, מוזיקת עם סקנדינבית, אפילו מוזיקה הודית. לרגעים היא מזכירה את ביורק. "יש באלבום הזה חלק ממה שהייתי וחלק ממה שאני היום", היא פוסקת.
בשנות השמונים כתבו על נתנאלה שהיא "נראית כמו הצער עצמו. דקיקה, סגופה, לבושה לעתים קרובות שחורים. שום קלות דעת". גם שירי האלבום החדש לא ירקידו את האורחים בחתונות, אבל הם מרחיבים את הטווח המוזיקלי שלה, עושים אותה לזמרת מגוונת ומערערים את הזיהוי האוטומטי שלה עם יום הזיכרון. "זה משהו שנוצר עם השנים בניגוד לרצוני", היא מאשרת, "ודי, אני לא רוצה שזה ימשיך להתקיים. כדי לשבור את הסטיגמה הזאת, אני אחת הזמרות היחידות שלא מופיעות בימי זיכרון. זה לא נכון לי בכלל, היום אני לא עושה מוזיקה כזאת".
בראיון ישן אמר פול, בן זוגך, שאת לא מספיק אמביציוזית, שאת לא מספיק מעריכה את עצמך. מסכימה?
"זה לא נכון, אני כן מעריכה את עצמי. אבל אני לא מסוג האנשים שדוחפים את עצמם. התדמית של כוכבת לא מתאימה לי. אתה יכול לראות אותי מופיעה עם נצנצים? זו לא אני. אני מאמינה באמנות שאני עושה. יכולתי לנצל את המומנטום ההוא, כשנסעתי להוליווד להקליט לסרט של ספילברג, יכולתי לעשות מזה עניין. אבל הסרט הספיק לי. למה אני צריכה לדהור עליו?".
היית מוכנה להשתתף בתוכנית מסוג "היכל התהילה" לצד כוכבי עבר אחרים שמנסים קאמבק?
"בוודאי שלא. דברים כאלה אני לא מצליחה לעכל. אני לא מבינה מה המטרה של 'היכל התהילה' ו'האח הגדול'. לא מבינה לאן זה חותר, המציצנות הזאת. זה אולי פרסם את הזמרים שם מחדש, אבל אני חושבת שזאת תופעה לא רצויה".
נתנאלה מאשרת שבמהלך העבודה על האלבום תהתה לא פעם מה מתי כספי, הפטרון המוזיקלי שלה בראשית דרכה, היה אומר על בחירות מסוימות שעשתה. "אני חושבת שהוא נמצא בתת ההכרה של כל מה שאני עושה. הוא השפיע עלי מאוד, היה המורה הכי טוב שלי. אני מתגעגעת לעבוד עם מתי, מאוד אשמח לחדש את הקשר איתו".
למה לא הזמנת אותו לשתף פעולה באלבום החדש?
"לא מזמן התקשרתי אליו כדי להזמין אותו להתארח בהופעה שלי והוא אמר שהוא יבדוק אם הוא פנוי".
באלבום החדש מופיע שיר בשם "קמטי הזמן", שנתנאלה כתבה אחרי פרידתה מפול. דווקא אצלה קמטי הזמן כמעט לא מורגשים. היא נראית נפלא, ולטענתה בכלל לא מוטרדת מהגיל. "תמיד רציתי להגיע לגיל 32. משום מה, כבר בנעורי רציתי להיות אישה בת 32 בדיוק. אף פעם לא רציתי להיות נערה צעירה מדי וגם לא מבוגרת מדי. ובאמת, בגיל הזה, 32, הרגשתי הכי טוב. אני חושבת שאני עדיין שם, ככה אני מרגישה עד היום, בת 32".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם