מה הפנטזיה שלך: "משחקי הכס" היא הסדרה הטובה של השנה
עם תקציב חסר תקדים ודיון עמוק בדמויות, יחסים ומניעים, "משחקי הכס" עשתה את הלא ייאמן והצליחה להפוך את הפנטזיה לז'אנר למבוגרים. סדרת השנה של מוסף ז'ורנל
''משחקי הכס" לא היתה אמורה להיות סדרה מהדהדת כל כך. אפילו ברשת הכבלים הנחשבת HBO לא ציפו שהעיבוד של התסריטאים היהודים הצעירים דיוויד בניוף וד"ב ווייס ל"שיר של אש ושל קרח", סדרת ספרי הפנטזיה האפית של ג'ורג' ר"ר מרטין, יתקבל באהדה כה גורפת ויהפוך מיליוני צופים ברחבי העולם לגיקים שמחכים למנת דם הדרקונים השבועית שלהם. בישראל, באופן חריג, שודרה הסדרה שלושה ימים בלבד לאחר שידורה בארה"ב, מעמד שהיה שמור עד כה ללהיטי הריאליטי המוזיקליים.
ייתכן שמדובר בעלות ההפקה חסרת התקדים - 150 מיליון דולר עבור 10 פרקים באורך 50 דקות - שאפשרה ליוצרים להביא למסך בפרוטרוט את העולם הקודר והבוהק של מרטין. אפשר שמדובר ברעב של צופי טלוויזיה מיומנים לסדרה שחורגת מהריאליזם הדחוס שחביב כל כך על היוצרים בימינו ("דה קילינג", "שובר שורות"), או מזה התקופתי המסוגנן ("מד מן", "אימפריית הפשע"). מה שבטוח זה שלהוציא מקרים בודדים - "אזור הדמדומים", "תיקים באפלה" - לא היתה סדרת טלוויזיה שאינה ריאליסטית שייצרה תנודה תרבותית עזה כמו "משחקי הכס".
את הדיון בהיסטריית "משחקי הכס" כדאי להתחיל דווקא ב-1997, השנה שבה יצא הראשון בסדרת ספרי "הארי פוטר" ושינה את כללי המשחק. "הארי פוטר ואבן החכמים" היה ספר פנטזיה שהפך לתופעה כלל עולמית חסרת
ההצלחה בקרב קהל היעד הזה הפכה את ג'יי.קיי רולינג לאישה עשירה ומפורסמת מאוד ואת סטפני מאייר, אמם של אדוארד הערפד ובלה אהובתו האנושית בסדרה "דמדומים", לסופרת האמריקאית המכניסה ביותר של דורה ולאחת מ-100 הנשים העשירות בעולם לפי המגזין "פורבס". אחרי השוס הספרותי, כדרך הטבע, מיהרה הוליווד לרכוב על גבו של לווייתן הטרנד. שלוש הסדרות המצליחות בתולדות ספרות הפנטזיה זכו לעיבודים קולנועיים מצליחים לא פחות: סדרת "שר הטבעות" (שהפכה את פיטר ג'קסון מבמאי אימה אזוטרי לחתן פרס האוסקר וליקיר האולפנים), סדרת "הארי פוטר" וסדרת "דמדומים", המותג הקולנועי הרווחי ביותר בתולדות הוליווד.
המפגש בין תרבות הצריכה לקורבן הראשי שלה, בני הנוער, שדרג את קולנוע הפנטזיה מבחינה מסחרית, אולם לא הביא אותו לפסגות אמנותיות. אבל מיום שסוכני התרבות הראשיים - הספרות והקולנוע - החדירו את התחום אל המיינסטרים, היתה זו רק שאלה של זמן עד שהטלוויזיה תצטרף לשמחה. הפנטזיה הטלוויזיונית כללה כמה סדרות ערפדים מטופשות-עשרה וכמה סדרות אקשן בהשראת הגורו ג'יי.ג'יי אברמס ("אבודים"), אולם לא התעלתה על עצמה יצירתית. הטרנד לא הצליח לחלחל אל הקהל המבוגר ונשאר נחלתם של בתולים.
עד שהגיעו וייס ובניוף ועשו ב"משחקי הכס" מה שעשו לפניהם יוצרי "מד מן", "הסמויה" ו"הסופרנוס": הם כתבו טלוויזיה אמריקאית כאילו היתה ספרות אנגלית. ירדו אל מתחת לפני השטח של הקונפליקטים הבסיסיים והריגושים המהירים וחפרו לעומק - בדמויות ובנושאים, ביחסים ובמניעים. כך הפכה "משחקי הכס" לסדרה שעוסקת בנושאים כמו גילוי עריות, אלימות כלפי ילדים וחפצון נשים, שדנה בסוגיות מוסריות ובתככים פוליטיים מורכבים ושעושה שימוש חכם, בוטה, בשני יסודות לא נחמדים בנפש האדם: מין ואלימות.
הפנטזיה הספרותית הנערית נהפכה לטקסט טלוויזיוני נוקב ונועז שהתקיימותו בשבע הממלכות הבדיוניות אינה מחלישה את התוקף הפילוסופי שלו. הסצנה שבה נערף ראשו של אדארד סטארק (שון בין), הגיבור שמייצג את הטוב בסדרה, ממחישה זאת היטב; צריך לצפות בספקטקל של הסצנה - על הציפייה הנכזבת לגאולה, על האכזריות הקרה, על האינטריגות שנרקמות תוך כדי, על הניואנסים בהתנהגות הדמויות ועל הדממה המשתררת לעיני כל בעוד הראש מתגלגל על במת העץ - כדי להיווכח שמדובר ביצירת מופת הפועלת כאן, בעולם הזה, הכי רחוק שאפשר מדרקונים ננסיים והלכים לבנים אגדיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם