גנבי המתכות: מה גורם לקרע בסצינת המטאל הישראלית?
סצנת המטאל הישראלית מפולגת: הופעות המחווה ללהקות הגדולות של הז'אנר מביאות אלפי אנשים, אבל דוחקות הצדה את המקוריות ואת ההרכבים המקומיים
האירועים שנערכו לכבוד מטאליקה, פנתרה, נירוונה, פו פייטרז ופראמור, בהשתתפות הרכבים מקומיים, הביאו אלפי בני נוער שרעבים לדיסטורשן. ביום ראשון הבא (25.12) תתקיים בבארבי הופעת מחווה נוספת הפעם ללהקת המטאל הפופולרית איבנג' סבנפולד, שגם היא - בסיוע חופשת חנוכה - אמורה לפוצץ את הבארבי בלובשי שחורים צעירים שמעדיפים ספיד, דת' וגריינדקור על "באנו חושך לגרש".
"מאחר שמדובר בקהילה גדולה מאוד של מעריצים אנחנו מנסים לעשות מעשה", מסביר שי שבילו, שהפיק את ערב המחווה לפנתרה וכעת אחראי גם על הערב של איבנג' סבנפולד. "אנחנו מרימים אירוע מחווה כדי לצלם אותו ולהעביר אותו הלאה למפיקים בארץ ובחו"ל. אם יש משהו שיכול לשכנע מפיק להתחיל במגעים להבאת להקה ספציפית לארץ זה לראות ערב מחווה שהוקדש לה מביא אלף איש. זה אומר שיש קהל ושיש כאן אופק כלכלי.
"מעבר לכך, אירועי המחווה הגדולים תורמים לסצנה; מגיעים המון ילדים ומתחילים להתחבר עם כאלה ששומעים מוזיקה כמוהם. אפשר לראות ילדים מופנמים ממש נפתחים במהלך הערב. נוסף לזה, זה גם עוזר ללהקות מקומיות להגיע לקהל חדש".
"אם הקהל ממשיך להגיע אז התופעה ממשיכה להחיות את עצמה", מוסיף אלון מיאסניקוב, עורך ראשי באתר "מטאליסט". "אנשים מחפשים תחליף לדבר האמיתי, כי את פנתרה כבר לא ייצא להם לראות בהופעה".
אלא שמאחורי המחוות והפרגונים יש מי שלא מרוצה מהמגמה הנוכחית. ישי שוורץ, עורך מגזין המטאל הישראלי "רוק פוינט" ומפיק שהביא לארץ הרכבים כמו אופת' ובהמות' ואת הגיטריסט הווירטואוז מרטי פרידמן, חושב שמאחורי היוזמות עומדים גם מניעים טהורים קצת פחות. "הסיבה העיקרית לפריחת ערבי המחווה היא כלכלית, אלה הפקות מכניסות מאוד", הוא טוען. "אין פה איזה תירוץ אידיאולוגי, כמו עם להקות מחווה לפינק פלויד וללד זפלין שפועלות שנים ומנגנות את אותם שירים מתוך אהבה. זה הכל
שוורץ, שפעיל כבר יותר משני עשורים בסצנת המטאל, מתגעגע לתקופה שבה הפנאטיות של הקהל הופנתה לא רק כלפי להקות-העל של הז'אנר. לפני שגם הז'אנר הכי קיצוני ושובר טאבואים הפך לשמרן נוסטלגי ומסורתי. "אם פעם היתה אטרקטיביות גם ללהקות מקומיות וליבוא של הרכבים קטנים יותר, היום אין להופעות האלה סיכוי מול, נגיד, מחווה לאיירון מיידן. בשנה שעברה הבאתי לארץ הרכב קלאסי כמו נפלם דת' שמשך בקושי 300 איש. אז במקום העלויות הפסיכיות של להביא להקה מחו"ל - טיסות, אירוח, ציוד וכו' - שלא תמיד משתלמות, אפשר פשוט להפיק ערב מחווה למטאליקה או לאוזי אוסבורן, לשלם כמה מאות שקלים לנגנים, בלי מלון, בלי אישורי עבודה או סיכון ובסוף יבואו 500 איש יותר".
מיאסניקוב מסכים שחל שינוי בצרכים של המטאליסט המקומי. "קהל המטאל השתנה מאוד בשנים האחרונות", הוא מקונן. "אז, כשכל להקה הכי קטנה מחו"ל היתה מגיעה להופעה, לא היה אפשר להשיג כרטיסים. היום 80 אחוז מהלהקות הבינלאומיות שמגיעות לכאן ממלאות חצי אולם ולא מעבר לזה. מצד אחד יש תחושה שהקהל המקומי הצעיר נהיה עצלן, ומצד אחר התחושה היא שהעולם גלובלי יותר וכתוצאה מכך הרף עולה. פעם כל להקה מחו"ל היתה משהו ענק ששווה ללכת לראות. היום זה כבר לא ככה".
גם בנוגע להשפעה על התוצרת המקומית מיאסניקוב חושב שלמחוות יש השפעה שלילית. "אנשים בעצם מחפשים את התחליף להרכבים המוכרים ולשירים המוכרים מחו"ל במקום לנסות לחפש משהו טוב בסצנה המקומית. יש דברים טובים שמצליחים כאן, דוגמת אורפנד לנד, אבל להקות אחרות לא מצליחות להגיע לרמת ההצלחה הזאת. אנשים לא פתוחים מספיק לחומר המקומי. פעם להקה כמו סיילם, שפועלת כבר יותר מ-20 שנה, היתה מפוצצת הופעות.
"היום היא רק אחת מעוד מאה להקות אחרות. זה חבל מאוד כי סצנת המטאל הישראלית היא מעולה בבסיס, יש הרבה מאוד להקות שמקצתן מקליטות חומרים ברמה גבוהה ועדיין, ההופעות שלהן לא מתמלאות. בגלל זה קשה להאשים אנשים שמארגנים הופעות מחווה, שמפציצות בקהל. זה מוכח. הלהקות עושות את הכסף שלהן, גם המפיק מרוויח מזה, הקהל מקבל את מה שהוא רוצה ואף אחד לא יכול להתלונן, חוץ מהלהקות שעושות חומרים מקוריים ונראה שאין בהן עניין".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם