כובע קסמים: נתן גושן הוא יותר מוצר מאשר מוזיקאי
אלבום הבכורה של תגלית השנה נתן גושן פיצח את קוד הטעם של העורכים המוזיקליים. ולא מדובר במחמאה
סביר יותר להניח שעבור הכספים ששולמו לעיצוב העטיפה, למאפרת שהכינה את הזמר לצילומים, לחברת ההלבשה, למערך יחסי הציבור שקיבע לראשו של גושן כובע גרב ואסר עליו להסירו אפילו בשנתו, לשעות האולפן, לנגנים ולהפקה המוזיקלית היוקרתית של אלדד ציטרין ולא פחות מאשר לואי להב; עבור כל אלה מצפים בחברת ההפקות לגרוף דיבידנדים בהמשך.
הציפייה לרווחים והמערך שהוקם ביד נדיבה יחסית כדי לעמוד ביעד הם סימנים מעודדים, גם משום שגושן הוא בראש ובראשונה מוזיקאי. אמנם הוא כתב בעבר ליוצאי "כוכב נולד" לירן דנינו ורוני דלומי, אך הוא עצמו נותר אלמוני עד שהוציא את הסינגלים הראשונים מהאלבום, "כל מה שיש לי", "איפה את" ו"גבולות היגיון", שזכו להצלחה בתחנות הרדיו, מה שקצת מזכיר את קרן פלס; יוצרת שמתפרסמת ראשית ככותבת ורק אחר כך מעזה לבצע בעצמה את יצירתה שלה.
גושן בורך בחזות מצודדת, אך הוא לא עוד פנים יפות שאתמול הופיעו בטלנובלה ומחר ידגמנו בקמפיין לכובעי גרב. כלומר ייתכן בהחלט שגושן יעבור גם בתחנות האלה, אבל אם זה יקרה, הם יהיו פועל יוצא של פריצתו לתודעת הקהל כמוזיקאי. איך שלא מסתכלים על זה, טדי הפקות, שאינה חברת תקליטים כזכור, שמה כסף על כותב שירים.
מעבר לכך אין למרבה הצער בשורות נוספות. לגושן יש כישרון מלודי, קול טוב ואני מאמין שהוא מתכוון לכל מילה שיוצאת לו מהפה, אבל לרגע הוא לא סוטה מהמסלול שנכבש עבורו אינספור פעמים בעבר לגיחה, ולו חטופה, לשבילים שטרם נחרשו.
האלבום נפתח בצלילי גיטרה נוגים, השירה של גושן נכנסת מעדנות, מתובלת בצרידות קלה שמהווה חותם אישי, ומשם זה נמשך לשיר עם דמעות, ואז שיר על אהבה, ואז שיר על אחת שבוכה, ואז שיר על לב שבור וכן הלאה. וכל השירים מאוד מלודיים ויפים. הכל מאוד יפה באלבום הזה - יפה לעייפה, יפה באופן קלישאתי - ובאותה מידה בנאלי ומוכר. די מהר מתברר שכל היופי הזה הוא לא יותר משדה של פרחים מפלסטיק.
הנפח שתופס האלבום
את הבוז יש להפנות בעיקר אל עורכי רשימות ההשמעה שהפקיעו מהציבור את התדרים ששייכים לו מכוח חוק ומונעים ממנו להשמיע את קולו, כל עוד הוא לא מתיישר עם טון אחיד, בנאלי, מתחנף ומצועצע. הייתי נבוך במקומם על הקלות שבה הצליחו מפיקי האלבום לקלוע לטעמם המוזיקלי אילו הייתי משוכנע שנתן גושן הוא טעמם המוזיקלי. לחלופין אני נבוך במקומם על הקלות שבה אפשר לזייף את אישור המעבר בבוטקה שלהם.
נכון, דרוש זיוף ברמת גימור גבוהה, אבל המראה של הסרטיפיקט והחותמות שאמורות להיות עליו שקופים עד כדי מבוכה. אם אחת מהחותמות היא של טדי הפקות מה טוב. ברדיו אוהבים טדי-ברז. הם עוזרים להרדים את הילדים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם