הנשק הסודי: יניב פולישוק מתרוצץ בין הטלוויזיה לבמה
יניב פולישוק, כוכב "הפיג'מות", "סברי מרנן" ומחזמר החנוכה "שובו של הג'יני", יודע מה המחיר שעליו לשלם כדי להפוך לשם מוכר. ואין לו שום כוונה לשלם אותו
כבר 20 שנה מתרוצץ יניב פולישוק על הבמות. הוא סיים את לימודיו בבית צבי בהצלחה, השתלב בהפקות יוקרה, עבר משבר או שניים בתעשייה, וכל זה בשביל לגלות שבוויקיפדיה מבלבלים בינו ובין שחקן קירח אחר. בערך שלו באנציקלופדיה המקוונת מצוין תפקיד ב"שבתות וחגים" ותפקידי אורח בתוכניות שכף רגלו מעולם לא דרכה בהן. "ובכן", הוא אומר, "לא הייתי ב'שבתות וחגים'. אני לא דרור קרן ודרור קרן הוא לא יניב פולישוק".
הטעות של כותב הערך אינה מקרית. פולישוק, בן 42, הוא איש טלוויזיה ותיק. משנת 2003 הוא מזוהה עם גרי מנדלבאום מ"הפיג'מות" בערוץ הילדים, בעל מסעדת המבורגרים ששונא את חייו ואת ילדיו. פרט לכך הוא מגלם את איתמר רוזן, מהדמויות הדומיננטיות ב"סברי מרנן", הסדרה שהוא שותף לכתיבתה. גם במקרה הזה רוזן הוא לא הדמות הכי שמחה בסדרה. "הבנתי עם השנים שבתסריטים אני כותב את הסיוטים שלי", מסכם פולישוק את אופיין של הדמויות הנוירוטיות שמזוהות איתו.
היום הוא מתרוצץ בין חזרות למחזמר "שובו של הג'יני" לבין כתיבת תסריטים לצד רובי דואניאס לעוד עונה של "סברי מרנן"; דמותו של מנדלבאום צצה כל העת בסדרות בת כמו "מנדלבאום בלש פרטי", " קפה קר-סול" ובמופעים כמו "המופע של דובל'ה" והמופע "גרי המבורגרי". "אני חושב שהמודעות לעובדה שאני אהוב הגיעה אחרי שנים. הייתי בהדחקה, סירבתי לקבל את זה", הוא מתוודה. "אני עושה את העבודה שלי. הצילומים של הסדרה נעשים באופן מרוכז, סגור וסטרילי. אין מגע עם הקהל באופן ישיר ואז, כשזה עולה לשידור, הרחוב מתחיל להגיב".
ובכל זאת פולישוק הוא עדיין שם אלמוני יחסית, למרות היקף הפעילות המרשים. התסריטאי רובי דואניאס, חברו הטוב מאז נפגשו בהפקה "אלאדין" לפני 15 שנה, אומר לו במשך שנים בשיחות פרטיות: "אתה לא מבין את הכוח שלך. אתה לא נורמלי". אבל פולישוק מתעקש לא לשחק על מגרש היחצנות.
סוכנים? מנהלים אישיים? פתיחות? "ממש לא", הוא אומר. "אני לא יכול לסבול את החשיפה האינסופית והמטורפת הזאת. אני קורא את עיתוני סוף
מה המחיר של זה?
"בתכלס? כלכלי. שלא תהיה טעות: אני עסוק ועובד אחרי שנים ארוכות שבחרתי לא לעשות קיצורי דרך. להגיע למדורים זה די קל. אם אתה באמת רוצה אתה יכול. אתה משלם את המחיר בזה שאתה מאוד חשוף, אבל מנגד אתה מקבל תמורה ואתה מוכר מאוד. יש לזה משמעות היום, בעבודה שלנו. זה אומר שאפשר להשתמש בשם שלך כדי להביא צופים. השאלה היא אם אתה יכול לחיות עם זה בסבבה. אני לא".
אלא שהמסר של דואניאס בכל זאת מחלחל בהדרגה. כבר שנתיים מופיע פולישוק עם "גרי המבורגרי" מול ילדים. "ההופעות הן חלק מתהליך ההבראה והקבלה של זה שאוהבים אותי. במגע פנים אל פנים עם הילדים אני מבין ומעריך את האהבה. אחרי הכל זה גרי מנדבלאום. הרי האיש בהמה. לא ממש דמות חינוכית".
מה זה אומר עלינו, שהאיש הזה נהפך לגיבור?
"בעיניי זה הדבר הכי בריא בעולם. הוא משקף משהו מציאותי. שונא את אשתו ואת הילדים, לוזר, אין לו כסף כמו לרוב האוכלוסייה, אבל באופן מוקצן - וחינני כמובן".
הדמות הזאת משקפת את חייך?
"אנחנו שונים לגמרי. אני לא נשוי ואין לי ילדים. החיים לא מתגלגלים בצורה ישירה לכתיבה ולסדרה. המילה המטופשת שאני אומר ומלווה במירכאות באוויר, 'ההשראה', באה יותר מכיוון של סדרות קומיות שאני אוהב ומעריץ: 'המפץ הגדול', 'איך פגשתי את אמא' ועוד סיטקומים אמריקאיים. אני יודע שיש מי שחושבים שזה ז'אנר נחות, אבל כשזה טוב, זה טוב מאוד. החיים שלי הם בעיקר עבודה, חברים, משפחה. בשנים האחרונות זו עבודה אינטנסיבית מאוד, ואני אומר את זה באושר גדול. ויש גם הרבה שעות מנוחה".רוב השחקנים במעמדך רצים מחזרה לחזרה, ממופע למופע, כולל בשבת.
"זה דבר נורא בעיניי. לדעתי בשבת לא צריך לעשות כלום, אבל אין לי ברירה. זה המקצוע וזאת העבודה: או שאתה לא עושה כלום או שאתה עושה כמה דברים יחד. אני מתוכנת לעשות פעולה אחת ביום, גג שתיים. מבחינתי גם לנסוע באופניים זו פעולה או לגרור את עצמי למכון כושר - כי הפסקתי לעשן לפני שלושה חודשים - זו פעולה ולכתוב עוד פרק זו פעולה. מה אני, מכונה? לפעמים צריך הפסקת פעילות".
ומה קורה בהפסקות כאלה כשאין עבודה?
"אני מלך. אני מעריץ את עצמי על כך שאני יודע לעצור. יכול לא לעשות כלום שעות, אפילו ימים. לבהות בטלוויזיה, לשבת בים. בלי ייסורי מצפון. אם הייתי יכול לחיות ככה, זה מה שהייתי עושה. אני גדול בזה. לא אכפת לי שזה נשמע כמו תירוץ, אבל גם בזמן שאני לא עושה כלום, המוח ממשיך לעשות את העבודה גם כשאני בהפסקת פעילות מוחלטת ופתאום - טראח".
כרגע פולישוק מתקשה להתפנות לבטלה שהוא כל כך אוהד. חמישה חודשים חלפו מאז עלתה לשידור "סברי מרנן", התוכנית שהמבקרים אוהבים לשנוא והרייטינג אוהב. על התסריט, המגובה בסוללת שחקנים מהשורה הראשונה, חתומים פולישוק, דואניאס, אלי דראי וימית סול. הביקורות נעות בין "פשע שנאה נגד האנושות" ל"מצחיקה במקומות הלא נכונים". למרות הכל, פולישוק שוקד על כתיבת עונה חדשה, ואוטוטו יתחילו הצילומים. "למבקרים יש עבודה לעשות וחלק מאוד גדול מבוסס על טעם אישי. זה לגיטימי", הוא אומר.
אין בך אפילו טיפת כעס?
"חוץ מכמה דברים קשים שנאמרו כמו'פשע נגד האנושות'. הבנו , אתה לא אוהב את הסדרה, נתקדם הלאה. זה בון טון להיכנס בסדרה הזאת ולהתייחס אליה כאל נחותה. זה לא מסוג הסדרות שרובי ואני חלמנו עליהן 15 שנה. קשת רצו סיטקום לימי שישי, ורובי אמר שאם יש לי רעיון, זה הזמן. הלכתי על ארוחות הערב של יום שישי. זה סיטקום שנכתב כדי שהעם יאהב, לא המבקרים. לא מתחכם, לא מתוחכם, לא מתנשא. מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. תצחק קצת, תגיד: 'איזה קטע, גם אצלנו זה ככה'. להגיד לך שזאת יצירת מופת? ברור שלא. זה 'סברי מרנן'. ידעתי שהביקורת תגיע".
איפה נמצא אותך בעוד עשור?
"אין לי מושג ברמות מביכות. לפני שנתיים, כשהגעתי לגיל 40, הבנתי שהחיים צריכים איזושהי תוכנית. אמרתי: אתה לא יכול להמשיך לעבוד בקצב שלך. הדרך ארוכה ושוחקת וצריך באיזשהו שלב להיות יעיל יותר. נו, אני לא".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם