סינגולר: שי גבסו ממשיך ללכת לאיבוד

שי גבסו מתקשה להיות מקורי, איגי וקסמן לא רלוונטית, גבע אלון מרגש ומריונטה סול לא טובים כמו נערות ריינס. הסינגלים של השבוע

רועי בהריר | 19/12/2011 18:00

תגיות: גבע אלון,נערות ריינס,איגי וקסמן,אלי אברמוב,שי גבסו,מריונטה סול

מריונטה סול, ''אל תגידי לי לא''

מריונטה סול ונערות ריינס הן הבנזין והתיסלם של ימינו, בהתאמה. ההשוואה ביניהן, בכל אופן, מתבקשת. קצת חבל שכולם פה חברים של כולם, שכן הקהל, מן הסתם, משתוקק לראות יריבות של ממש בין השתיים, עם כל הפולקלור הנלווה לאחת כזאת (הוצאת סינגלים באותו יום, הכפשות הדדיות, הטלות חרם וכו'), אבל האמת היא שבינתיים ממילא לא נראה שיריבות כזאת יכולה להתקיים, שכן נערות ריינס היא להקה יותר טובה ממריונטה סול.

"הילוך איטי", סינגל הבכורה מהאלבום השני של נערות ריינס, אוכל את "אל תגיד לי לא" של מריונטה סול בלי מלח. למריונטה סול יש כמה יציאות לא רעות (למשל, "עשור"), אבל מהותה מסתכמת בשחזור הצד האפל, והאהוב במיוחד על ישראלים בני 30 פלוס, של האייטיז. שום דבר שמצעיד את הרוק הישראלי למקום שהוא עדיין לא היה בו. השיר הזה, לצורך העניין, מזכיר קצת את יוסי אלפנט. הוא קליט, סוחף, מעובד מצוין, ובכלל, עונה לקריטריונים של סינגל ראשון, אבל, להבדיל מ"בהילוך איטי" של נערות ריינס, הוא לא מספיק צעיר, רענן ונועז כמו שסינגל ראשון מתוך אלבום שני צריך להיות.

גבע אלון, ''The Great Enlightment''

העובדה שעוד באלבומו הראשון, "Days of Hunger" מ-2006, גבע אלון נשמע כמו סינגר-סונגרייטר ותיק ומנוסה הייתה אז קצת בעוכריו. היצירה ההיא אמנם הפתיעה בעומקה ובגימור הצלילי והקונספטואלי שלה, אבל היתרונות הללו, בסופו של דבר, פגעו באמינותו כאמן פולק-בלוז-קאנטרי מתחיל. הוא נשמע בוגר מדי, משופשף מדי, טוב מדי. רק עכשיו, לקראת אלבומו הרביעי, שצפוי לצאת באביב הקרוב, העניין הזה מתחיל להתאזן: ניסיון החיים של אלון כיוצר, ובכלל, כאדם, תואם את אופי הצלילים שהוא משמיע.

במקרה של "The Great Enlightenment" - הסינגל השני מתוך האלבום שבדרך – הסינכרון הזה בולט במיוחד, ולטובה: שיר דרך קצבי למדי, שמונע על ידי ריף מצוין של גיטרה אקוסטית, מופק כמו רוק איכותי למבוגרים (בידי טום מונהן, שהפיק גם את הקודם של אלון), סוחף ומהנה. טוב עשה אלון כשהחליט לעבוד הפעם בלי חברי להקת Tree, שהפכו, ברוב סטלנותם, את חלק מהשירים שכתב ל-"Get Closer", הקודם שלו, לעיסות מרוחות. עכשיו, לנוכח הבשורות החדשות של אלון, אפשר כבר להודות שהיה בו משהו מעצבן עד כה. הוא שידר מעין תערובת של מלנכוליה מאולצת וחשיבות עצמית מוגזמת. השיר הזה אחר. נעים, מעניין, אפילו קצת מרגש.

(גבע אלון יקיים שלוש הופעות בארץ עם היוצר והגיטריסט הספרדי דפדרו: 9.2 בביט חיפה, 10.2 בבארבי תל אביב, 11.2 בצוללת ירושלים)

גבע אלון צילום: יניב דרוקר

Mock Stereo (איגי וקסמן ואלי אברמוב), ''The Word is''

נחמד לגלות שאיגי וקסמן שואפת לשמור על רוח נעוריה לא רק בעזרת בן זוג צעיר ולוהט מ"האח הגדול", אלא גם באמצעות מוזיקה של צעירים. מצד שני, קשה להגיד שהשיר הזה - הראשון מתוך פרויקט חדש שלה ושל אלי אברמוב - מקנה לה רלוונטיות מחודשת. קודם כל, הוא באנגלית, ובעולם יש יותר מדי שירים יותר טובים מזה באנגלית, של יותר מדי זמרות יותר טובות ממנה. דבר שני, יש לו לחן מעפן. וקסמן אמנם מבצעת אותו סבבה, אפשר לאתר סקסיות בהגשתה, אבל השיר עצמו פשוט לא מספיק חזק. שלא לדבר על כך שהפרייז המרכזי בשיר מזכיר מדי את "Devil's Haircut" של בק. כן, הכי Lame.

בשורה התחתונה, למרבה הצער, נראה שהזיווג בין אברמוב לוקסמן עובד קצת פחות טוב מאשר הזיווג בין אברמוב ולנה אינטרנשיונל, שהניב, בשעתו, את "לאב בוי" הפיצוצי. יכול להיות שוקסמן בכלל מכוונת לחו"ל עם הסינגל הזה, אבל שם באמת אף אחד לא מחכה בקוצר רוח לשירי פופ בינוניים, בעלי הפקה ניינטיזית, של זמרות לא צעירות עם מבטא מעצבן, שהיו פעם די מפורסמות בארצות קטנות, נידחות וחסרות מורשת מוזיקאלית. טוב, אולי הרומן עם עתי והתינוק שבדרך יעשה שם רושם על מישהו.

איגי וקסמן ואלי אברמוב צילום: שרון כהנא

שי גבסו, ''נגמרו לנו השירים העצובים''

שי גבסו מנסה. אי אפשר להגיד שלא. ראשו פתוח לשילובים בין סגנונות (במקרה זה, אלקטרו, רוק וניואנסים יהודיים, פרי הפקתם של סאבו וקותי) וידו מונחת על הדופק הגלגלצי. בשנתיים האחרונות הוא שומע שם בעיקר את אברהם טל. עכשיו, באיחור לא אופנתי בכלל, הוא עושה פחות או יותר אותו דבר - כולל הפקה פסאודו-אייטיזית (מאכזבת למדי, יחסית לצמד הנ"ל) ואפילו נטייה לטונים גבוהים בחלקים מסוימים בשיר - רק פחות טוב.

הבעיה העיקרית של גבסו, שהולכת ומתחדדת עם הזמן, היא היעדר זהות מגובשת, שורשית, התחלתית. לכאורה, עידן השעתוק יכול לסבול גם אמנים כאלה, שאינם מביאים עמם בשורה מוזיקלית חדשה ומרגשת, אבל אצל גבסו גם האריזה - כלומר, הדרך שבה הוא מגיש את הדבר המשומש שלו - לא מספיק מיוחדת כדי למשוך את האוזן. הטקסט הזה, לדוגמה, מתיימר להיות ישיר, דיבורי, יומיומי, בגובה העיניים, אבל אין בו מספיק חוכמת רחוב כדי להצדיק את היותו כזה, ובהיעדר מצלול שאפשר להתחבר אליו, הוא לגמרי מפספס את מה שהוא אולי רצה לתפוס.

להבדיל מאברהם טל, גבסו לא מסוגל להבחין ברבדים אמנותיים שנוגעים ליחסי הגומלין שבין לחן לחלוקה להברות, למשל, או אלה שבין גרוב לסגנון שירה, ולא נהנה ממיצוב ותיק ומבוסס של חלוץ של שאנטי-פופ ישראלי, או של כל דבר אחר. הוא לא ממציא פה את עצמו מחדש מהטעם הפשוט שעד היום הוא לא הגדיר את עצמו. אולי יום אחד הוא יבין סוף סוף את משמעותה של המילה "מקוריות" ויעשה את זה. בינתיים, הוא סתם ממשיך ללכת לאיבוד.

שי גבסו צילום: דורון עדות

נערות ריינס, ''בית אחרון (לי)''

עוד הוכחה ניצחת לכך שלנערות ריינס יש את חטיבת הבס-תופים היעילה והסוחפת ביותר ברוק הישראלי נכון להיום, ואולי גם נכון לבכלל. לפחות כמו שזה נשמע עד עכשיו, האלבום השני של הנערות צפוי להיות דחוס יותר, מהיר יותר, להיטי יותר ומתכתב פחות עם גל חדש ויותר עם בריט-פופ מהניינטיז ועם רוקנ'רול מעכשיו.

גם הסינגל הקודם והמצוין, "הילוך איטי", לא ממש היה איטי, אבל הפעם רועי פרייליך וחבריו המוכשרים מחיפה פורקים הרבה יותר לחץ, תשוקה עצורה, עצבים מרוטים ועוד כל מיני דברים מהסוג הזה - מה שבא לידי ביטוי ב-BPM הגבוה, בביצוע החנוק של פרייליך ובטקסט הגולמי והכמעט אסוציאטיבי שהושם בפיו ("לי, לי, לי, אל תנעלי את הדלת / לי, את זורמת לי בדם"). התוצאה אמנם קצת פחות מדויקת ומשכנעת מ"רוצה להישאר רעב", לדוגמה, אחד הרגעים החזקים באלבום הבכורה של הנערות, אבל עדיין עושה את העבודה שהיא באה לעשות - מחוללת פאן אותנטי ועושה חשק לדפוק את הראש במשהו, או, לכל הפחות, בעזרת משהו. אם נמאס לכם מהריהוט בחדר, זה בדיוק השיר לשבור אותו איתו.