ראשי » תרבות » מוזיקהגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

לא פשוט בכלל: קומון חוזר לשורשים באלבומו החדש

אחרי אלבום שהתקבל באדישות והפסקה של שלוש שנים, קומון חוזר ומתחבר שוב לשורשים של ההיפ הופ. וזה נשמע מצוין

בתור מי שנחשב אחד הראפרים המוערכים ביותר כיום, קומון חטף מכה לא קלה בעקבות אלבומו האחרון. "Universal Mind Control", שהופק ברובו על ידי הנפטונס, היה חירטוט מעיק שניסה לחבר בין אלקטרו והאוס לראפ עמוס הנשמה של קומון. בניגוד ל"Electric Circus" מ-2002, שניסה לעשות אותו הדבר עם רוק פסיכדלי, UMC זכה לקבלת פנים צוננת באופן כמעט גורף, מה שזרק את קומון להפסקה ממוזיקה לתקופה של שלוש שנים, להתמקדות בקריירת משחק חצי מצליחה והכי חשוב - לחזרה לשורשים.

באלבומו החדש, "The Dreamer/The Believer", החליט קומון לחתוך את כל הבולשיט ולחזור למה שהוא הכי אוהב לעשות - היפ הופ מלא נשמה ואופטימיות. לשמחתנו, מה שהוא אוהב לעשות פשוט יוצא לו מצוין. לטובת המשימה גייס קומון את אותו אדם שהפיק את שלושת אלבומיו הראשונים, אדם שכונה "הסנדק של ההיפ הופ השיקגואי" ומי שקניה ווסט עצמו מגדיר כמנטור שלו - .No I.D. 

למען האמת, מרגע שהוכרז ש-.No I.D יהיה המפיק היחיד, וגם בתקופה שחשבו שקניה עצמו עומד להצטרף להפקה, היה ברור לאיזה כיוון ינוע האלבום. למרות שכבר הפיק בעבר ליאנג ג'יזי, ג'יי זי, ריק רוס וריהאנה, כש-.No I.D משתף פעולה עם קומון הוא מתרחק מהמיינסטרים המובנה, מה שמוביל את הביטים להתפוצץ מרגש ולקלידים לזכות לנפח שיכול לבוא רק מכנסיות מסויימות מאוד בדרום שיקגו.

בעזרת הובלה של מפיק שדובק בהיפ הופ שורשי ונטול יומרות, חוזר קומון לשנות ה-90 אבל שומר על סאונד מלא שמרפרר

יותר למוזיקה של היום. אבל הוא לא מסתפק רק בכך. נדמה שקומון מנסה באלבום לבקר במעט נקודות ציון שגם הוא פספס באותה התקופה.

בסינגלים "Ghetto Dreams" עם נאס וב"Sweet" קומון נשמע עצבני ומושחז מתמיד. בראשון הוא לובש בקלות את חליפת דובר הגטו החכם, ממש כמו נאס, ובשני הוא נותן את אחד משירי האגו היותר גדולים של השנים האחרונות, עם השראה מאבותיו המוזיקליים ביג דדי קיין וראקים, אותם אמ סיז שידעו להגיד שהם הגדולים ביותר, אבל גם עמדו מאחורי האמירה עם סקילז מהעולם הבא.
 
החזרה לשורשים מתבטאת ביותר מבחירה סגנונית או שירי רחוב. החזרה לפורמט הכי אולדסקול - אמ סי אחד שפועל מול מפיק אחד - מתבטאת גם ברוח של האלבום, כיצירה שלמה מאוד של צמד שמזין אחד את השני. כבר שנים ש-.No I.D לא נשמע כל כך נקי. כבר שנים שקומון לא נשמע כל כך Raw. כן, ממש כמו ביג דדי קיין בשיאו.

הנפילה הקטנה של UMC או הפרשייה המוזרה בה ניסו חברי המפלגה הרפובליקנית למנוע הופעה של קומון בבית הלבן בגלל הדעות הפוליטיות שלו, לא גרמו לקומון להוריד את הראש וללכת על בטוח. להיפך, הוא חזר הביתה ונזכר למה הוא עושה מוזיקה, ויותר מזה, איך לעשות אותה כל כך טוב. לשוב למוזיקה חיובית, ממש כשם האלבום, ולהיות שוב היורש של דה לה סול, א טרייב קולד קווסט וכל מי שעשה את זה נכון. לעזאזל, הוא אפילו החזיר את המסורת הכל כך יפה שלו להביא את אביו, Lonnie "Pops" Lynn, לביצוע קטע ספוקן וורד בסיום האלבום. אם זה לא חזרה לשורשים, אני לא יודע מה כן.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...