ברגר קווין: קרן ברגר מפחדת מחשיפה
קרן ברגר, שמשתתפת כעת בסדרה המוערכת "יחפים", הופיעה כבר בין היתר ב"האלופה", "ילדות רעות" ו"אולי הפעם", הייתה מועמדת לפרס אופיר ואף זכתה בפרס בפסטיבל אודסה. אז למה השם שלה לא קופץ לכם לראש?
באופן אירוני, דווקא הסצינה והאמירה שלה מייצגות את הדיסוננס הגדול בחייה: מצד אחד, שחקנית שמוכנה ללכת עד הסוף, אם בתפקיד לסבית נימפומנית ב"ילדות רעות", פמיניסטית לוחמנית ב"האלופה" או בת קיבוץ אבודה ומבולבלת ב"יחפים". מצד שני, כשמדובר בה עצמה, בחשיפת חייה הפרטיים, גם אם לצורך קידום הקריירה - היא קופאת ונבהלת. "זה מה שתמיד הפחיד אותי במקצוע הזה. המחשבה שיצלמו אותי ויכתבו עלי, הייתי מבועתת ממנה. אחרי שעשיתי את 'האלופה', הייתה המון היסטריה מסביב וזה היה לא קל. לא יודעת מה פחדתי שיקרה. רק העניין הזה שיידעו מי אני, זה מפחיד אותי. אין לי פייסבוק, למשל. 'מחוברות' זה משהו שבחיים לא אעשה. זה לא מתאים לאישיות שלי", היא אומרת.
למה זה כל כך מפחיד אותך?
"אני לא יודעת. אני כנראה כמו האינדיאנים, שחושבים שבכל פעם שמצלמים אותם, גונבים להם פיסות מהנשמה".
הפחד מהחשיפה גם גרם לה להתמהמה בבחירת המקצוע, משהו שלטענת שחקנים רבים הוא דווקא זה שבוחר אותך, ולא להיפך. "מגיל שנתיים הייתי לוקחת את הילדים של השכנים, מסדרת אותם, מביימת ומביאה את כל ההורים לראות. יש לי תמונות של עצמי כילדה עם המון תחפושות. ואז בגיל 16 אמרתי 'אוקיי, המקצוע הזה הוא כנראה לא בשבילי. כל עניין החשיפה הזה'".
אז בצבא היא שירתה במודיעין ולמדה לתואר באמנות רב-תחומית, "אבל יום אחד הלכתי לראות הצגה באוניברסיטה, ישבתי בקהל וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה כמה אני מקנאה בשחקנים. הלכתי לבית ספר למשחק עוד לפני שסיימתי את התואר". וכך ברגר הגיעה לבית הספר למשחק "הדרך" של אייל כהן, גם אז מתוך מחשבה
היום, בגיל 31, ברגר נמצאת בגווארדיה אקסקלוסיבית של שחקניות צעירות, מוכשרות ומוערכות מאוד בתעשייה, שמצליחות להתפרנס ביציבות יחסית מהמקצוע. אחרי תפקידים ראשיים ב"שתיקת הצופרים", סרט הטלוויזיה של אורי ענבר לציון 30 שנה למלחמת יום כיפור, ב"ילדות רעות" - הטלנובלה המוזיקלית המיתולוגית של ערוץ- 24 וב"האלופה", ברגר המשיכה לתפקידים בסדרות כמו "אולי הפעם", "להוציא את הכלב" ו"אדמה" של רני בלייר.
כל תפקיד שלך היה שונה מהקודם, והדמויות היו לגמרי שלך, עד כדי כך שקשה לדעת איפה הן נגמרות ואת מתחילה.
"זה קצת פסיכי. את מפתחת יחסים אינטימיים עם הדמויות האלה. יש להן חיים משלהן ואחר כך את מגלה שזה 'בלו פרינט' של הנפש שלך. כל אחת מהן ממשיכה להתקיים בתוכי באיזשהו אופן, כמו במקרה של נטע, הדמות שלי ב'יחפים'. כשאני מגיעה לקיבוץ עכשיו, יש בי איזו תחושה שהגעתי הביתה, שזה הזוי לחלוטין, כי אני ילידת עיר ואין בי עצם אחת קיבוצניקית. זה מה שאני אוהבת במקצוע הזה, את חיה קילומטרז' של עוד אנשים, זה נצרב לך בזיכרון".
בשלוש השנים האחרונות נדמה היה שהיא קצת מדשדשת, אבל האמת היא שברגר המשיכה לעבוד לאורך כל הזמן, מצלמת שני סרטים עצמאיים, ביניהם גם "2 בלילה" של רועי ורנר, שזיכה אותה השנה במועמדות לפרס השחקנית הטובה בטקס פרסי אופיר, שאותו הפסידה לאוולין הגואל, ובפרס השחקנית הטובה של פסטיבל הקולנוע באודסה. כן, מתברר שיש פסטיבל כזה.
"גם אני לא ידעתי שיש בכלל פסטיבל סרטים באודסה", היא צוחקת. "הייתי באמצע יום צילומים הזוי של סרט סטודנטים בבאר שבע, בחום נוראי. פתאום ורנר מתקשר אלי ואומר לי, 'יש לך מקום על הקיר? זכית'. זה היה מאוד מצחיק וקיבלתי עשרת אלפים דולר. מלא כסף. וגם המועמדות לאופיר, שהייתה מדהימה כשלעצמה. זה העניין במקצוע הזה, שאת אף פעם לא יודעת מה יוביל למה, זה סרט עצמאי קטן שהביא לי כל כך הרבה. נסעתי איתו לרומא ולניו יורק. זה היה ממש אוברוולמינג. זה מאוד מגניב לעשות סרט ולנסוע איתו בעולם".
למה את נשמעת מופתעת כשאת מקבלת פידבקים על היותך מאוד מוערכת?
"מאוד משמח אותי לשמוע. מגניב שאת אומרת את זה, כי אני לא מרגישה ככה. חוסר היציבות הזה הוא עבודה בפני עצמו. יש הרבה רגעים קשים. כל העניין הזה, שאת נורא צריכה להאמין בעצמך בתור שחקנית. זה קשה גם ככה, בתור בני אדם, במיוחד בגיל צעיר. אז בתור שחקנים?".
מה את עושה כשאין לך עבודה?
"אני עובדת בדברים אחרים. לא מלצרות. אני עושה הגהות, תחקירים קצת. למרות שטפו-טפו, בשנתיים האחרונות הייתה עבודה באופן רצוף. לפעמים אני קופצת לעבוד עם אבא שלי, שהוא רופא שיניים. עשיתי את זה בתיכון והוא לימד אותי להיות סייעת ולעזור לו. זה נורא כיף".
מעבר חד מהפסטיבלים והטקסים.
"זה העניין במקצוע הזה. מעברים חדים. כאן בארץ זה לא תהילה, כאילו, דחילק. גם כשאני לא עובדת - אני עובדת. כל הזמן מחפשת גירויים בהקשר של עבודה. כל דבר שאני רואה, כל תערוכה, כל הצגה. אני תמיד יושבת ומתבוננת באנשים. בדיוק חזרתי עכשיו מפריז, וכשסיפרתי לחבר טוב מה עשיתי שם - תערוכות והצגות שראיתי - הוא אמר 'אז בעצם נסעת לעבוד'".
לא רק הזגזוג בין הקריירה לחיים מניב מעברים חדים. גם הדמויות שבחרה לאורך הדרך עשו את העבודה. ב"יחפים", המגוללת את סיפור הקמתו של קיבוץ עין דרור מדור המייסדים ועד דור הנכדים (משתתפים בה גם אוהד קנולר, מארינה מקסימיליאן בלומין, ורד פלדמן ועפר שכטר), ברגר היא נטע, אחת מחברי הקבוצה של הילדים הראשונים שנולדו בקיבוץ. "באיזשהו שלב מסתבר שנטע אלרגית למשהו מאוד בסיסי בקיבוץ, אני לא יכולה לגלות למה. אבל דרך האלרגיה הזו היא מבטאת גם את חוסר ההתאמה שלה. היא אמנית, סוג של אינדיבידואל שלא מוצא את מקומו".
כמוך?
"יש בזה משהו. כשהייתי קטנה, אני זוכרת שהטריד אותי שאין לי חבר'ה. שתמיד היו לי כל מיני חברים שלא היו קשורים האחד לשני. חשבתי שמשהו אצלי לא בסדר. בסוף הבנתי שזה פשוט מה שמתאים לי, וככה זה עם כל דבר בחיים. אני לא מתברגת במסגרות, ויותר ויותר מוצאת את עצמי דווקא במקומות שבדיוק מתחילים להתהוות. כשלמדתי בבית הספר למשחק זה היה ממש בהתחלה, ואני מאוד אוהבת את זה, מקומות פחות ממוסדים ומנוכרים, אנרגיות של ראשוניות".
גם בתעשיית המשחק את לא בדיוק מתברגת. שחקנית עובדת, אבל לא סלב.
"אין בי גם את הרצון הזה להיות סלב. זה לא מגניב אותי. כל הנושא של הפרסום מצחיק ומרתיע אותי. היום אני מתייחסת לזה יותר בקלילות, אבל בתקופה של 'האלופה' מאוד הרגשתי את זה. זיהו אותי ברחוב. אנשים מדברים עלייך כאילו את לא שומעת, כאילו הם מול הטלוויזיה. עד היום אנשים כועסים עלי ברחוב על שגנבתי לסיגי את החבר. פעם בא אלי איזה גבר, איש יחסית מבוגר, ענק כזה, ואמר לי במבטא רוסי 'את! גנבת לסיגי את החבר!'. ובכל מקרה, ההיסטריה שמגיעה עם טלנובלות מרתיעה אותי. פעם פחדתי מזה ממש".
ובכל זאת החזקת שם מעמד שנתיים.
"עבדתי שם עם אנשים מקסימים ולמדתי המון, ויש גם משהו בז'אנר של טלנובלות שיכול להיות הרבה יותר חתרני. ב'האלופה' דיברתי על 'קולות האדמה', על עמנואל קאנט. את מדברת בפריים טיים על פמיניזם. ב'ילדות רעות' דיברתי על זהות מינית, וזו הייתה הפעם הראשונה מאז 'פלורנטין' שהייתה דמות ראשית שמתחבטת בזהות המינית שלה ויוצאת מהארון. זה היה לפני כמעט עשר שנים. את גם לומדת המון עצמאות, את צריכה להיות אחראית לדמות שלך. בהתחלה הייתי מטריפה אותם עם שאלות על הדמות, דברים ששואלים בדרך כלל על סט של סרט, עד שאמרו לי 'די כבר, שחררי'. זה מאוד מחדד את החושים, כמו לצאת לציד. אימון מאוד מגניב".
לא פחדת מסטיגמה של שחקנית טלנובלות?
"תלוי איך מתייחסים לזה. גם הסרטים של אלמודובר הם טלנובלות, לא? אבל אני מבינה מה את אומרת. זה כמו ששאלו אותי אחרי 'ילדות רעות' אם אני לא מפחדת מסטיגמה של לסבית. לא, אני שחקנית, זה מה שאני עושה. אבל לא רציתי להיות מנחת טלוויזיה, למשל. אני תמיד צריכה להיות עם דמות. ריאליטי לא בא בחשבון".
לא מעט מהשחקניות שהתחילו לצדך, מורד פלדמן, דרך עדי הימלבלוי ואפילו שירי מיימון, הצליחו בגדול, מקבלות קמפיינים ותפקידים מסביב לשעון. אבל את ממשיכה להתייצב לאודישנים. הפער הזה לא מטריד?
"אני לא חושבת על התחרות. אני עושה את האודישן ולא חושבת על מי עוד מגיעה אליו. אלה מחשבות מיותרות. קרה לי מלא שהפסדתי תפקידים, אבל את אף פעם לא יודעת מה הסיבה האמיתית. חבר חכם אמר לי פעם: 'הלכת לאודישן, עשית את העבודה שלך וזהו, זה לא תלוי בך'. את יכולה להיות דומה לאקסית של הבמאי והוא לא ייקח אותך. כל כך הרבה עניינים אישיים סרוגים בזה, כי זאת עבודה כל כך אישית. עכשיו במאי שהיינו אמורים לעשות הצגה יחד, התקשר ואמר שהוא ייקח מישהי אחרת כי הוא צריך מישהי יותר צעירה. ברור שהתבאסתי, אבל זה הגיוני. הליהוק הוא חלק לא פחות חשוב מהיצירה".
אין קנאה?
"לא ממש. אני גם ככה לא יכולה לעשות משהו שאני לא מוצאת בו עניין. כשאני מוצאת במשהו עניין, אני מתאבדת עליו".
לא מבאס לעבוד במקצוע שהוא כל כך תלוי מראה חיצוני?
"כן, אבל זה לא מתסכל אותי, כי אני לא חושבת שהייתי יכולה לעשות את התפקיד של הבלונדינית עם הציצים הגדולים. התמזל מזלי ויש לי טייפ-קאסט די נרחב. יכולים לתת לי תפקידים של בנות 17 ועכשיו סוף סוף נותנים לי גם תפקידים של בנות 30. נותנים לי גם לשחק עם הרבה דברים. נגיד, מישהי שהיא לסבית, ואחר כך מישהי שהיא סופר נימפומנית, ואחר כך מישהי שהיא סופר פתוחה עם המיניות שלה, ואחר כך מישהי שהיא נורא סגורה. אני מרגישה מלא חופש, אני יכולה להיות כמה דברים. ב'יחפים' העורכת שאלה אם אני קיבוצניקית במקור, כי ככה נראיתי לה. אני יכולה לנתב את זה לכל מיני דברים. אני לא יודעת אם זה הלוק שלי או מה זה. אני לא יכולה להפריד".
אבל אם כבר עכשיו את מבוגרת מדי לתפקידים מסוימים, לא מטריד אותך מה יהיה בעוד עשר שנים?
"הלוואי שיתנו לי תפקידים של בנות 30 ו-40. תודה לאל שאני כבר לא בת עשרים. לא הייתי חוזרת אחורה לשנייה. זה עשור נורא קשה. אני שומעת אנשים שאומרים שהם היו חוזרים לתיכון - בחיים לא
תמורת שלושה מיליון דולר לא הייתי חוזרת. החיים שלי לא היו קשים, תודה לאל, בורכתי במשפחה מאוד תומכת ויש לי הורים מדהימים, ולא סבלתי איזה טראומות נוראיות. אבל ההתבגרות היא תהליך קשה, וכל יום שעובר, את יותר מבינה איך להתנהל בעולם, או שאת חושבת שאת יותר מבינה. וזה כיף".
כשאנחנו מגיעות לדבר על החיים האישיים שלה, היא נסגרת. משלבת ידיים על החזה, כמו מתגוננת. כשאני מסיבה לכך את תשומת לבה, היא צוחקת. "אני אפילו לא שמה לב שאני עושה את זה. אני מנסה לשנות את זה, קצת פחות להתרגש מהעניין הזה של החשיפה. זה משהו שלא קשור למקצוע. גם חברים אני ממדרת".
אז בואי נעשה ניסוי: ספרי לי על החיים הרומנטיים שלך.
"אין לי חבר כרגע. אבל אני לא נזירה, אני יוצאת לדייטים. אני לא יוצאת עם סלבס, משתדלת להימנע מהסיטואציה הזאת. לא אוהבת לחשוף את הצד הזה של החיים שלי. גם אם אני מסתובבת עם אנשים שהם מפורסמים, זה לא יהיה במקומות שיוכלו לראות אותנו. אני יוצאת עם שחקנים, צלמים, במאים, תאורנים - האנשים שאני פוגשת בעבודה. פחות סביר שאפגוש רואה חשבון".
בסדרה את מגלמת אמא. זה משהו שיוצר מחשבות לעתיד?
"אני מתארת לעצמי שזה יבוא באיזשהו שלב. או שלא. זה לא משהו שמנהל אותי".
את כזאת "בונקר" גם בעבודה?
"בטח. חתיכת שריטה. אם אני לא מרגישה בטוחה, אני לא משחררת. על קרקע בטוחה אני מתאבדת. זה מה שהיה לי נורא קשה בבית ספר למשחק. היה איזה תרגיל שהייתי צריכה לבכות ולא רציתי לבכות מול אנשים, עם כל הכאב והצער שלי. אני גם לא עובדת מתוך הכאב הפרטי שלי, אני עובדת מהטקסט, כשזה כתוב טוב. אני לא באה ואומרת 'יואו, החתול שלי מת כשהייתי בת שש ועכשיו אני אשתמש בכאב הזה'. בסוף יום עבודה עם תחושה ששמרתי על עצמי כי לא הרגשתי בטוחה מספיק, אני מגיעה הביתה עם מלא רגשות שליליים. כשאני רואה את זה בדיעבד, אני מבינה שזה היה בסדר. בראש שלי זה נראה איום ונורא".
אבל כנראה שלא נצטרך לדאוג לברגר. רק בשבוע שעבר שודר פרק של הסדרה "אחת אפס אפס" בהשתתפותה, ובקרוב תעלה לאוויר "קהילת קודש קטמנדו", שגם בה היא משחקת. במקביל, היא מעבירה כרטיס גם בהצגה "מחילה" של תיאטרון "הספרייה", ובאחת הנסיעות האחרונות לאירופה, מצאה לעצמה סוכן שחקנים ברומא.
כדוברת צרפתית ואיטלקית, את רוצה לפצוח בקריירת משחק בינלאומית?
"זה נורא מעניין אותי. לא יודעת אם אני רוצה לגור שם, אבל לנסוע לעשות סרטים נורא מגניב אותי. אני תמיד בחיפוש אחרי התפקיד הבא. לא מעניין אותי קולנוע אמריקאי מיינסטרים. אני כן מתה לעשות איזה סרט אקשן, מרדפי מכוניות וכאלה. אני מתאמנת באמנויות לחימה, כך שזה יכול להתיישב מעולה".
אמנויות לחימה?
"בכיתה ד' הייתי בחוג לבלט ובחוג קראטה. המורה לבלט הייתה מרביצה, אז עזבתי את הבלט ונשארתי עם הקראטה. אני מתה על זה. אני קצת טום בוי במובן הזה".
זהו. עכשיו תתני לי את שורת ה"טום בוי" הרגילה של כל דוגמנית/שחקנית/טאלנטית יפה, שטיפסה על עצים בילדותה, עדיין יש לה צלקות בברכיים, היא שונאת מגע של ליפסטיק ותוקעת המבורגרים חופשי.
"התברכתי בגנים מאוד טובים, שזה מאוד חשוב. כשהתחלתי אמרו לי שאם הייתי מורידה עשרה קילו, הייתי יכולה להיות דוגמנית. ואז אמרתי 'אוקיי, שלום, תודה'. זה לא מי שאני. אני אוהבת לאכול. אני רוצה להיות יפה, אבל אני לא עובדת בשביל זה. אני קצת עצלנית. אני לא מתאפרת, אני לא משקיעה יותר מדי מחשבה בבגדים שאני לובשת. אני לא סובלת איפור או קרמים. תמיד לפני תחילת צילומים שולחים אותי לעשות שיער ואיפור. אני שונאת את זה. פעם הלכתי לאיזו פרמיירה עם חצאית ועקבים, אמרתי לכולם שהתחפשתי לבחורה ושלא יספרו לאף אחד".
// סטיילינג: ראובן כהן, עיצוב שיער: אלרן איפרגן, איפור: עדה לזורגן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם