בלונדון יש טלוויזיה מצויינת: הישראלית שכותבת לטלוויזיה הבריטית
ולפחות לחלק ממנה אחראית דנה פיינרו: גל"צניקית בדימוס ותסריטאית בכירה בהווה, אחת הנשים הבולטות בטלוויזיה הבריטית וכותבת במיטב הסדרות האהובות על נתיני הממלכה המאוחדת. רגע אחרי שקטפה עוד פרס, מספרת פיינרו בראיון מיוחד מדוע תל אביב קשה יותר מלונדון ואיך מוכרים סדרת בית חולים לצופי הבי-בי-סי הנרגנים
הסגורה של בית החולים שבו היא עובדת, לאחר שעברה התמוטטות עצבים. מכאן ואילך היא תעבור ממצב של הכחשה מוחלטת של מחלתה לקבלה, הבנה והסכמה לטיפול, אבל לא לפני שתגרום לסדרת אירועים מסחררת והרת אסון - כל זה ב-49 דקות ו-46 שניות. זוהי, בתמצית, עלילתו של פרק 23 בעונה ה-25 בסדרת בית החולים הבריטית הפופולרית "Casualty". תסריטאית הפרק, דנה פיינרו, זכתה לאחרונה בשני פרסים מכובדים על כך: פרס גילדת הכותבים ופרס Mind לייצוג בריאות הנפש בתקשורת. במשאל שנערך לאחרונה בקרב צופי הבי-ביסי לרגל 25 שנים ל"Casualty", נבחר הפרק לאחד מחמשת האהובים בכל הזמנים.
בבית קפה שכונתי בקראוץ' אנד האופנתית, פיינרו מטלטלת תלתלים קופצניים ומתרגשת בשביל ההורים שלה, עיתונאי וחוקרי הקולנוע עדנה ודן פיינרו, שיקראו עליה ב"סופשבוע". כמי שכותבת תסריטים בקביעות עבור "Casualty", סדרת בית החולים "הולבי סיטי" וסדרת הדגל היומית של הבי-בי-סי "איסט אנדרס", היא לא באמת זקוקה לפרסום בישראל לקידום הקריירה שלה, אבל מה לא עושים בשביל קצת נחת להורים. "אנחנו משפחה סימביוטית לגמרי", היא אומרת, "זה יעשה להם טוב".
אולי בגלל התלתלים, החיוך וההתלהבות המתמדת, פיינרו נראית צעירה בהרבה מ-45 שנותיה. היא בעלת אזרחות כפולה, ישראלית ואירית, בעקבות נישואיה לג'יימס אוניל, אקדמאי אירי שלמד תיאולוגיה והפך לכותב קומדיות, שכתב בין השאר מחזות, תסריטים ומערכונים עבור הקומיקאי לני הנרי. לפיינרו ואוניל שני בנים, בני שש ותשע. כמו הוריה, גם פיינרו מצאה עצמה בזוגיות יצירתית. "נפגשנו בחברה לגיוס תרומות לארגוני צדקה בטלפון", היא משחזרת. "כמעט כל פרילאנס בתחומים יצירתיים בלונדון עובר דרך החברה הזו בשלב זה או אחר, כי השעות גמישות, וזה משלם איכשהו את החשבונות".
קוראי "העולם הזה" ועיתונים יומיים משנות השבעים זוכרים את דיווחיהם של דן ועדנה פיינרו מפסטיבלי קולנוע בעולם. זוהר אירופאי מסוים היה שפוך עליהם, כמו שגרירי תרבות לא מכאן. היא - אישה זוהרת כמו שחקניות הקולנוע של התקופה. הוא - במראה של אינטלקטואל
האהבה הגדולה שלה היא בכלל סרטים דוקומנטריים. "לא כיוצרת, כצופה. אני רואה המון סרטים דוקומנטריים. הדבר הראשון שאני עושה כשאני מקבלת משימה לכתוב פרק בסדרה הוא לראות סרטים דוקומנטריים על הנושא".
האם צפית בסרטים דוקומנטריים על מחלות נפש כשכתבת את הפרק הזוכה ל"Casualty"?
"כמובן, וגם ביקרתי במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי. זו הייתה חוויה קשה מאוד, אבל זה בפירוש עוזר לתהליך הכתיבה. ב'הולבי סיטי' וב'Casualty' יש גם יועצים שאנחנו יכולים להתקשר אליהם כשאנחנו מפתחים את התסריטים".
אז את אומרת להם "אני צריכה מחלה שתגרום לדמות פריחה ירוקה באוזניים והקאה בשעות הצהריים ושיכולה להיות מאובחנת בטעות כסרטן, אבל בעצם נגרמת מהרעלה" והם שולפים לך מחלה?
"בדיוק. בסדרות הרפואיות יוצרי הסדרה מחליטים מה יקרה לדמויות הקבועות, ואני בדרך כלל רוקחת את עלילות המשנה, כלומר, סיפוריהם של החולים שמגיעים באותו היום לחדר המיון. אני רוקחת בעצמי, עם סיוע מקצועי מהיועצים. אבל יש גם פרקים מיוחדים, שעומדים בפני עצמם, כמו הפרק הזוכה, שבהם מתמקדים בסיפור משנה של אחת הדמויות הקבועות. בפרקים כאלה עלילות המשנה שמובילות את יתר הדמויות הקבועות מוקפאות, וההתמקדות היא בדמות אחת. זה כיף, כי זה מאפשר להיכנס לפרטים בלי להיות כבולה לדמויות אחרות. פרקים מיוחדים הם בדרך כלל פרקי סיום של עונה או פרקים שמופקים במיוחד לכבוד חג המולד".
פיינרו, בת יחידה, גדלה בתל אביב ולמדה בתיכון נורדאו. היא שירתה בצבא כעורכת מוזיקלית וקריינית בגל"צ, שימשה כמבקרת מוזיקה ב"העיר" ואף הגישה במשך תקופה קצרה את "להיט בראש" עם אברי גלעד. "לא היה לי כמעט קשר איתו בתקופה שהייתי בגל"צ", היא מספרת. "אלה היו ימי הזוהר של'מה יש' המיתולוגית, ואת ארז טל הכרתי כי הוא היה ראש מחלקת קריינים. אחרי הצבא הרבה יוצאי גל"צ ניגשו לאודישנים של 'להיט בראש' ואני התקבלתי. זה היה כיף, וזה אפשר לי לקבל עבודות שונות בקריינות, כך שיכולתי לחסוך קצת ללימודים בלונדון".
לאנגליה הגיעה בתחילת שנות התשעים כדי ללמוד בבית הספר המהולל "דרמה סקול", שאותו היא עדיין מכנה ה"טראומה סקול", כשגור בפי בוגריו ותלמידיו. היא החלה במסלול משחק אך בשנה השנייה עברה למסלול בימוי. "למה? כי הייתי שחקנית גרועה. חוץ מזה, שחקנים זרים לא מצליחים באנגליה. באנגליה הטלוויזיה מוכרת את מה שמוכר לצופים ושהם יכולים להזדהות איתו".
היא חזרה לישראל למשך כמה חודשים כדי לביים את "רוז", מחזהו של הנרי שרמן על אישה ניצולת שואה, בכיכובה של ג'טה מונטה, עבור הקאמרי, ואז חזרה לאנגליה על מלגה יוקרתית של המועצה לאמנות וביימה בתאטרון במנצ'סטר.
איך הגעת לכתיבה לטלוויזיה?
"לקראת סיום תקופת המלגה של המועצה לאמנות נזקקתי לפרויקט סיום. כתבתי מחזה בשם 'תנתק אתה קודם', שהתבסס על סיפור קצר של הסופרת היפנית הפופולרית בננה יושימוטו, על בחורה שאיבדה את החבר שלה בתאונת דרכים. המחזה זכה בפרס מטעם העיתון 'מנצ'סטר איוונינג ניוז', ואני קיבלתי מלגה לכתוב באולפני התאטרון הלאומי בלונדון. בתקופה הזו שמעתי על תוכנית של הבי-בי-סי לכותבים. הרגשתי שכל הדלתות נפתחות כשהתחלתי לכתוב. כשאת כותבת, בין השאר, אין לך מבטא, ואת לא צריכה להסביר שאת ישראלית ואיזו ישראלית את בדיוק. התקבלתי ל'אקדמיית הכותבים' של הבי-בי-סי, והייתי הכותבת היחידה במחזור שלא היה לה ניסיון בכתיבה לטלוויזיה בכלל. המשימה הייתה לכתוב פרק לסדרה בהמשכים. התוכנית הייתה מאוד אינטנסיבית - סדנה של יומיים ואחר כך כתיבה ואז ראיון מול שמונה אנשים, ובסוף הם התקשרו וביקשו עוד דוגמאות". התוצאה - פיינרו התחילה לכתוב עבור "איסט אנדרס".
חוץ מהמלכה, תה ארל גריי ופאבים שנסגרים ב-11 בלילה, אין מוסד אנגלי יותר מאשר "איסט אנדרס", מדורת השבט של מעמד הפועלים ומעמד הביניים הבריטי. די להאזין לכמה שיחות באוטובוס וברכבת התחתית כדי להבין שהצופים מתייחסים לתושבי אלברט סקוור הדמיונית שבמזרח לונדון, השכונה גיבורת הסדרה שרצה כבר כמעט 30 שנה, כאל שכנים ובני משפחה.
מעריצים ותיקים זוכרים ציוני דרך שהעידו על כך שהסדרה מתקדמת עם הזמן, לאט לאט אבל בטוח; ובכלל, שינויים בסדרה מגדירים במידה רבה את הקונצנזוס הבריטי - אם אתה באיסט אנדרס, סימן שהגעת. העלילה, שהתמקדה בראשית ימיה בקבוצת דיירים "קוקנים" טהורים, לבנים, אנגלים, בעלי מבטא מזרח לונדוני מובהק, התעדכנה עם הזמן והוסיפה בהדרגה למגוון הדמויות שלה משתתפים שחורים והודים. בשנה האחרונה יצאה הדמות הראשונה מהארון. "עכשיו, כשאנחנו באיסט אנדרס, אני יודע שההומואים נכנסו לקונצנזוס", העיר הומוסקסואל תושב העיר.
קשה לדמיין איך כותב זר משתלב במערך יוצרי הסדרה, שמגדירה את האנגליות מחדש יום אחרי יום.
"הייתי מכורה ל'איסט אנדרס' כצופה", אומרת פיינרו. "יש משהו בדינמיקה ובהתנהלות של גיבורי מעמד הפועלים בסדרה שמזכיר הרבה יותר את ישראל מאשר את אנגליה, לפחות אנגליה שיוצא לך להכיר כמי שמסתובב בעיקר בקרב אנשי תאטרון ותקשורת מהמעמד הבינוני. האיסט אנדרס חיים אחד לשני בתוך הנשמה, נכנסים לבתים של השכנים, פותחים מקרר, מתערבים בעניינים שלא נוגעים להם בכלל ומרכלים בלי הפסקה. היה בזה משהו נורא מרענן.
"יש הרבה חופש בכתיבה לסדרה הזו. יש מחלקה שעוסקת בפיתוח קווי העלילה ה'גדולים', והם מודיעים לך איפה הדמויות נמצאות בתחילת הפרק, ומה צריך לקרות להן בסופו. את צריכה להביא אותן מנקודת התחלה לנקודת הסיום, דרך כל הסצנות, השיחות והמפגשים שבאמצע".
קשה לכתוב דיאלוגים לסדרה פופולרית בשפה שאינה שפת אמך?
"לא ממש. ההורים שלי דיברו אנגלית ביניהם בבית כשהם לא רצו שאבין, כך שכמובן הייתי מוכרחה ללמוד את השפה. בכלל, יש לנו כישרון משפחתי לשפות. אבא שלי, כמו רומני טוב, מדבר וכותב בחמש שפות".
את עדיין צופה ב"איסט אנדרס"?
"כן, אבל פחות, בעיקר כי אין לי זמן. בניגוד ל'הטופ מודל הבאה', שהיא ההתמכרות הנוכחית שלי, אני כבר לא ממש מקפידה לעקוב אחרי ההתפתחויות באלברט סקוור".
הכתיבה עבור "הולבי סיטי" ו"Casualty" לא איחרה לבוא. כיום פיינרו עברה ממעמד של כותבת פרילאנס שנדרשת לכתוב שמונה פרקים בשנה, ל"פרילאנס על חוזה" שמצפים ממנה לכתוב ארבעה פרקים בשנה. "שמונה פרקים בשנה זה קצב רצחני. עכשיו הורדתי קצב, זה לא קל עם ילדים. בכלל, לאחרונה הורדתי קצב עוד יותר, גם כדי לנסות להתפנות קצת לפרויקטים אחרים. יש משהו נורא ממכר בכתיבה לטלוויזיה. משלמים לך מצוין ומה שאת כותבת מופק ונצפה על ידי המון אנשים, אבל באיזושהי פינה של הראש את תמיד רוצה לחזור לעבוד על פרויקטים קטנים ועצמאיים שבמסגרתם את יכולה להתבטא יותר. אני חושבת שאני מתחילה להגיע לשלב הזה".
בימים אלה עובדת פיינרו על תסריט לסרט באורך מלא לבי-בי-סי שעוסק בדיכאון לאחר לידה; הערוץ ערך סדנה של שבוע והזמין אליה שמונה תסריטאים כדי לפתח רעיון מקורי, והרעיון של פיינרו היה היחיד שקיבל מימון לפיתוח. "הפרויקט הזה הוא העדיפות הראשונה שלי, כי אני רוצה שהסרט הזה יהיה לגמרי שלי. אני גדלתי על אידאל הקולנוע האירופי ששולט בו הרעיון של ה'יוצר' - הבמאי שכותב את התסריט בעצמו. לזה אני שואפת. חוץ מזה, אני עובדת על שתי סדרות נוספות עם אם-טי-וי, שכרגע אסור להגיד עליהן שום דבר".
את רוצה לביים לטלוויזיה?
"אני חושבת שעוד אביים, אבל לא טלוויזיה, קולנוע. כרגע זה נראה לי מאוד תובעני. במאי צריך המון סבלנות, ויש ממנו ציפיות להיות הרבה דברים עבור הרבה אנשים. בימוי לטלוויזיה מעניין אותי פחות, זו בסופו של דבר עבודה מאוד טכנית. לביים קולנוע זה החלום. בעתיד - אידאלית - הייתי רוצה לחיות בניו יורק ולביים קולנוע עצמאי".
שלב השאלה הזהה לכל הישראלים שחיים בחו"ל, בעיקר אם הם מצליחים: יש לך מחשבות על חזרה לחיות ולעבוד בישראל?
"הייתי רוצה לחיות בישראל ולו בגלל שזה מקום שמספק חומרים כל כך מדהימים לכתיבה. אבל בן הזוג שלי הוא אירי, הוא עובד באנגלית, למרות שהוא שולט בעברית מקראית מאוקספורד. איך הוא יכתוב עם זה קומדיות בישראל? חוץ מזה, לגדל שני בנים בארץ במצב הנוכחי זה לא משהו שאני מוכנה לעשות. ניסיתי לפתח באופן אקטיבי קריירת בימוי תאטרון בארץ, אבל בישראל יש גישה שלפיה אם את רוצה לעבוד שם את חייבת לחיות שם, לנדנד לאנשים, להיות להם בשדה הראייה כל הזמן. חוץ מזה, תל אביב קצת שברה אותי. מאז שהייתי בגיל ההתבגרות, תמיד יש לך את ההרגשה שכולם שם מודדים אותך. את נכנסת לבית קפה ביום שישי וכולם בוחנים אותך לראות אם שמנת או רזית ומה השגת בחיים. יש משהו מאוד משחרר בזרות של עיר גדולה שבה אף אחד לא באמת מכיר אותך".
מה את חושבת על הפריחה בקולנוע ובטלוויזיה בישראל בשנים האחרונות? את עוקבת?
"אני לא עוקבת מספיק. אין לי מספיק זמן ולא יוצא לי לראות כמעט כלום, למרות שאני מאוד מודעת לפריחה הזו. זו הצלחה עצומה שהאמריקאים קונים כל כך הרבה סדרות, מ'בטיפול' ועד 'רמזור'. ראיתי את 'ואלס עם באשיר', שהוא בעיני הישג מדהים. הכעיס אותי מאוד שמישהו כתב ב'גרדיאן' שזה תרגיל ביחסי ציבור שנועד לגרום לתוקפן להיראות כמי שמעורר אהדה".
"ואלס עם באשיר" זכה לשבחים רבים על הישגיו האמנותיים, אבל היו שהאשימו אותו בחזרה על מיתוס יורים-ובוכים.
"אז מה עדיף? שיירו ולא יבכו? מה רע בזה שאנשים שהתגייסו כשהיו צעירים מכדי לקבל החלטות כבדות כל כך עשו דברים שהם מתחרטים עליהם היום? מה בכלל אפשר לומר על מלחמת לבנון בלי להכות על חטא? הסרט לא מנסה להצדיק את המלחמה או את הטבח. אם אנשים רוצים להיות אידאולוגיים, שיכתבו מאמרים. התפקיד של קולנוע הוא לגרום לאנשים להרגיש ולחשוב, בדגש על להרגיש".
את החרם התרבותי והאקדמי על ישראל את מרגישה?
"בהחלט. אני בעמדת מגננה כל הזמן. אנשים לא מודעים לעובדה שבישראל יש שמאל פעיל וקולני. החרם האקדמי בסופו של דבר מחרים גם את האנשים שנלחמים באופן הכי ווקאלי ונואש לשנות את המצב. בכלל, חוגי התאטרון באנגליה הם מאוד אנטי ישראלים. אני חושבת שבמקרים רבים זו אנטישמיות שמתחזה לאנטי-ישראליות. אנשים רבים עדיין מחזיקים בדימוי שיהודים הם מין קבוצת מעמד בינוני שאנשיה מגוננים זה על זה. כשעשיתי תאטרון ידעתי שאין לי מה לחפש בכלל ברויאל קורט שידוע כתאטרון מאוד פוליטי. כשהפקתי פסטיבל קריאת מחזות ישראליים בנשיונל תאטר, בשיתוף עם הקאמרי, לכבוד יום העצמאות ה-50, קמה צעקה שמה פתאום צריך לחגוג 50 שנה למדינת ישראל. התעלמו לגמרי מהעובדה שאחד המחזות שבחרתי היה 'רצח' של חנוך לוין ושכל מטרת הפסטיבל הייתה להעלות את הדילמות של הקיום בישראל ולהציג אותן".
כמי שמזדהה עם השמאל, את לא מבינה את הרצון של המחרימים להשפיע?
"אני אדם מאוד לא אידאולוגי. אני לא ממש רואה הבדל בין אידאולוגיה לבין פנאטיות. בן אדם זה רק בן אדם. יש תמיד דילמה מה העמדה הנכונה במצבים מסוימים, אבל אני מרגישה שחלק גדול מהביקורת מבוסס על חוסר ידע ותפיסות שגויות על החיים בארץ והפוליטיקה הישראלית. להרבה מהכותבים ב' גרדיאן' יש הרבה דעות ומעט ידע. כל זה מעמיד כל ישראלי באירופה בעמדה מיידית של התגוננות. אני לא רוצה להתלהם, אבל זה באמת מעצבן אותי. זה מעסיק אותי כל הזמן למרות שאני נורא לא מבינה בפוליטיקה".
לסיום , תרשי לי עוד שאלה פרובינציאלית אחת קטנה: יש משהו בטלוויזיה הישראלית ששמעת עליו ומתחשק לך במיוחד לבדוק?
"ראיתי את הגרסה האמריקאית של 'בטיפול', זה מאוד מוצלח. באופן כללי, הייתי שמחה לראות יותר סדרות מקור, רצוי עם תרגום לאנגלית, כדי שגם ג'יימס יוכל לראות".
אי לכך, נסיים בידיעה לטובת הנוסעים ללונדון בשבועות הקרובים: קור כלבים, הסיילים מתחילים אחרי חג המולד, ועיתונאית אחת ותסריטאית אחת נורא רוצות את העונה הראשונה של "תמרות עשן". עם כתוביות באנגלית, בשביל ג'יימס.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם