נושאי המסורת: מה חשבנו על אלבום הבכורה של "בני המה?"
תחת הפרויקט בני המה, אוהד פישוף וישי אדר הוציאו אלבום מעניין, ובוודאי טוב יותר מרוב הדברים שיש למוזיקה הישראלית להציע. הבעיה היחידה - הוא פחות מעולה ממה שהייתם מצפים
בני המה, ''בני המה'', אנובה מיוזיק
חברי להקת הרזידנטס האמריקאית נהגו להופיע בחליפות טוקסידו, כשאת פניהם מכסות מסכות בצורת גלגלי עין, ונמנעו באדיקות מראיונות. הם הפכו לתעלומה מיתית, לפחות עד שהגיעה ויקיפדיה ושללה את האפשרות באמת להסתיר משהו. נושאי המגבעת, לעומתם, מעולם לא התחבאו, במובן המקובל של המילה, אבל במקום שבו כולם מספרים בסוף למוספי שוף שבוע על השנה הקשה בחייהם, הגישה שלהם הציעה מסתורין, אלטרנטיבה, משהו שבבירור לא היה מפה. נדמה לי שיותר ממה שאוהבי נושאי המגבעת מתגעגעים לריף גיטרה מסוים או לאיזו שורה מוצלחת, הם היו רוצים לשחזר את הקסם ההוא.
שומרים על תחושת המסתורין של הרכב האם. בני המה
צילום: רויטל טופיול
במובן הזה, "בני המה" הוא הצלחה. מהתו הראשון שלו ברור שמדובר באלבום מאוד לא ישראלי, עד שקשה לחשוב על עוגן מקומי שאפשר להיאחז בו בהתייחסות אליו (חוץ, כמובן, מנושאי המגבעת וההרכבים שצמחו ממנה). לא שזו כזו חוכמה גדולה, בהתחשב במספר המועט של אלבומי האלקטרוניקה האלטרנטיבית הקרה והמלוכלכת שיצאו כאן. פישוף ואדר ממשיכים כאן, ללא ספק במודע, מסורת ארוכה ומכובדת של צמדים עם מקלדות, מספארקס ועד The Knife. במקומות אחרים בעולם זה אולי נחשב טריוויאלי. בישראל, המסורת הזו, כמו הנכונות לחקור עד כמה רחוק אפשר להגיע עם סינתיסייזר בכלל, מעולם לא התאזרחה. בקיצור, במשבצת ה"משהו שעוד לא שמעתם" אפשר לסמן וי.
משהו שעוד לא שמעתם. "בני המה" עטיפת האלבום
הבעיה מתעוררת כשניגשים למשבצות האחרות. חוסר המחויבות של פישוף ואדר למבנה הסטנדרטי של שיר פופ מרענן, אבל המחסור בלחנים של ממש הופך אותו לבעייתי, ומשאיר בתודעה בעיקר צפצופים וחריקות. זה לא שאין ב"בני המה" שירים מוצלחים, אבל גם הם דורשים כמה האזנות, סבלנות ומאמץ, ולא תמיד מחזירים את ההשקעה. חלק גדול מדי מהזמן, האלבום נשמע כמו קולאז' שהורכב מחלקים שלאו דווקא היו אמורים ללכת ביחד. לזה מתווספת ההגשה של פישוף, שנשמעת מכנית ולא טבעית, גם, אבל לא רק, באשמת האפקטים שעוטפים את הקול שלו. לא במקרה, זה בולט בעיקר בביצוע המחודש ל"האלוהים שלי עייף" של להקת האם.
אי אפשר, כמובן, לדבר על פישוף בלי לדבר על מילים. מה שהפך אותו לכותב מבריק הייתה היכולת שלו להוציא מהקשרם מטבעות לשון וצירופי מילים, לטעון אותם במשמעות חדשה או לחשוף את חוסר המשמעות שלהם. כמה מהשורות ב"בני המה" נשמעות כמו פרודיה לא מאוד מוצלחת על הכתיבה
הפישופית ("מישהו מצמיד אקדח לראשי"? זו לא שורה מתוך שיר ישן של נושאי המגבעת?), אבל יש בו גם כמה פנינים. למשל, ב"מר תור": "עדכון חשוב, שימו לב, שימו לב, האירוע שהיה נדחה למועד, לפרטים חייג". או בשיר הלפני אחרון ואחד הטובים באלבום, "בלוז למנויים" (איזה שם נהדר), שבו פישוף חוזר שוב ושוב על המנטרה "מנוי ותיק יקר", ומזכיר לנו כמה טוב יכול להיות זרם התודעה שלו, כשהוא טוב.
אני לא רוצה לעשות לפישוף ואדר עוול, ולכן חשוב להבהיר ש"בני המה" הוא קודם כל אלבום מעניין, וזה לא ענין של מה בכך והרבה יותר ממה שאפשר להגיד על רוב האלבומים הישראליים, בכל זמן נתון. הוא שווה האזנה, יותר מאחת, לא חסרים בו רגעים יפים, ובסופו מחכה "ילידים", השיר הטוב באלבום, שבו הכל מתחבר סוף סוף. אם הוא משאיר בפה טעם מסוים של החמצה, זה לא כי הוא אלבום רע, אלא כי הוא לא אלבום מעולה. הסיבה לציפייה הזו נמצאת במשפט הראשון של הביקורת הזו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם