ראשי » תרבות » מוזיקה » סינגולרגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

סינגולר: עומר אדם ילד רע. לא, טוב. בגוף של רע

גלעד כהנא מודה שהוא רוצה להיות מפורסם, בני המה מוערכים יתר על המידה, לאיפה הילד עדיין יש את זה, עומר אדם מעלה שאלות ברומו של עולם (אבל לא באמת) וקוב עדיין מעניין. הסינגלים של השבוע

"מדוע אני מנסה כל כך להיות פופולרי?", תוהה גלעד כהנא באנגלית, בקול נמוך ובאינטונציה לי הייזלוודית, ומלווה את התהייה בדוגמה קונקרטית, מהחיים: העובדה שהוא מבצע את השיר בדואט עם נינט. ייתכן שכהנא באמת סבור שנינט מתאימה, מבחינה אמנותית, לשילוב בין קאנטרי למקצבים שבורים ואלקטרוניקה, אבל די ברור שהוא גם נעזר בה בניסיונו להיות פופולרי. זה בסדר גמור לרצות להיות פופולרי, אגב. כהנא לא מיוחד בזה שהוא רוצה להיות פופולרי, או, יותר נכון, בזה שהוא אמן מפורסם שרוצה להיות אמן עוד יותר מפורסם.

הוא כן מיוחד בזה שמבין כל הרוצים-להיות-מפורסמים שמשתפים פעולה עם נינט (מתוך גילוי האמת האמנותית שבה והיופי הפנימי והאישיות הכובשת והלב הענק והחברות והמסירות והחריצות והלבביות וכל שאר הדרעק הצבוע הזה), הוא היחיד שמודה ברצונו להיות מפורסם בסינגל רשמי (של פרויקט הסולו שלו, The Walking Man), לצד נינט עצמה, הצווחת בפזמון: "אגרום לך/כם לאכול אותי, אגרום לך/כם להרביץ לי, אגרום לך/כם להרגיש שהכל מגיע לך/כם". זו לא בהכרח גבורה גדולה עבור כהנא, שכן מיצובו המבוסס בתעשייה כאמן איכותי ורבגוני מאפשר לו לחשוף חולשות מבלי לחשוש מאובדן רלוונטיות, אבל כהנא ממילא לא מנסה לצאת גיבור. הוא רק מנסה להיות פופולרי ומנסח את זה לא רע בכלל.

לא פלא שהאלוהים של אוהד פישוף וישי אדר עייף. גם לו ודאי כבר נמאס מהניסיונות למחזר את הצליל של הלהקה הנחמדה "נושאי המגבעת", שנחשבת, ללא הצדקה, למושא ערגתם של מבקרי מוזיקה ישראליים רבים. הצליל ההוא אולי נשמע לא רע אז, כשנתפס בעברנו הפרובינציאלי כמקורי וחדשני, אבל היום הוא לא עובר. בטח לא עם הלחן המייבש וחסר ההשראה שחובר לשיר הזה בעמל רב, על ידי לא פחות מארבעה אנשים (פישוף, אדר, תמיר אלברט ואלון כהן), ועם כל כך הרבה יותר מדי רצינות, חשיבות עצמית וקדרות מעושה.

האלוהים של פישוף ואדר, כמו גם מעריציה הרבים של "נושאי המגבעת", מחכה כבר שנים ליצירה שתוכיח למצקצקים שכמותי, אחת ולתמיד, שמה שהיה לא היה רק הייפ מהול בכישרון מסוים, אלא משהו נדיר ומיוחד במינו - אבל בינתיים ההוכחה הזאת לא מגיעה. קשה להגיד, בטח על סמך השיר הזה, שפישוף ואדר הם קול רלוונטי בסצנת הרוק התל אביבית של סוף 2011. "אנטיביוטיקה", "נערות ריינס" והבריין קנדי'ז, למשל, הרבה יותר מעניינים, מקוריים ומרגשים מהם - והרשימה עוד ארוכה. אולי יום אחד המוזה עוד תנחת על פישוף ואדר, והם יחזרו לעניינים בגדול, אבל נכון לעכשיו עדיין לא ניתן לראות, או לשמוע, את זה קורה, כי האלוהים שלהם עייף. שישתה קפה, אחר כך נדבר.

>> רע כהן דווקא אהב את האלבום של בני המה

איפה הילד? המתקמבקים מציגים ניגוד מושלם לניסיון הקאמבק של פישוף ואדר. גם הם נשמעים פחות או יותר כמו אז, אבל עושים את זה באופן הרבה יותר משכנע, עם להט אמיתי, שלא נשמע דהוי או מאולץ. "אנחנו נהיה בסדר" אמנם פחות מוצלח מ"אני במצב", הסינגל הראשון והמעולה שהם הוציאו לפני כשנה, כסנונית שקדמה לכניסתם לאולפן ההקלטות, לטובת העבודה על האלבום שבדרך, אבל גם הוא עושה את העבודה נכון, בצנעה, בפשטות, בלי יומרות מיותרות.

גם בזמנו - כלומר בשנות ה-90, ברוקסן - איפה הילד? לא נחשבו לחתרניים או מקוריים בנוף שבו פעלו. להבדיל מ"נושאי המגבעת" המתחכמים, הם אמנם עשו רוק ישראלי סחי, אבל לפחות עשו את זה טוב. גם פה חמי רודנר, אסף שריג ושות' עושים את האופטימיות הזהירה שלהם בזהירות, מבלי להתברבר בסגנונות אקזוטיים ובשירי משוררים, עם הרגליים על הקרקע ותוך שמירה על החיוניות הקבוצתית שאפיינה אותם בעבר ועל רמת לחנים ראויה. אלבום הקאמבק שלהם יהיה טוב. בדוק.

לזכותו של עומר אדם יאמר שסוף סוף הוא מוציא תחת ידיו (וידיהם של דורון מדלי, שכתב את הסינגל ויוני רועה, שהלחין) שיר בעל מטען אישי ותרבותי, שמעורר שאלות עמוקות, רציניות, על סף הקיומיות. הראשונה שבהן היא כמובן - מה זה, בעצם, "גוף של ילד רע"? איך נראה גוף כזה? האם יש סימנים כחולים באזור הישבן שלו, כעדות לכך שהתחצף להוריו ולא הכין את שיעורי הבית? האם ניתן לאתר בקיבתו שרידים של חומר לניקוי כלים מהיום שבו ניסה לגרום לעצמו לחלות כדי לא ללכת לבית הספר? ובכלל, ברמה הפילוסופית, האם להתנהגות של ילדים, הנתפסת בעיני החברה שבה הם חיים כ"רעה", יש גם ביטוי גופני? האם האדם רע או טוב מטבעו?

גם משנתו של עומר אדם, כמו זו של אפלטון, למשל, דנה בסוגיות הללו, וגם היא, ברוב ענוותה, נמנעת מתשובות גורפות ומדמגוגיה זולה. לשיטתו של אדם, המושגים "טוב" ו"רע" יכולים לחיות יחד, זה לצד זה. להבדיל מה"על-אדם" של ניטשה, לדוגמה, השואף לברוא את המוסר, ה"ילד טוב בגוף של ילד רע" שמציע אדם, שואף להמשיך לעשות חיים מבלי להכיר בקיומו של המושג "מוסר", לדעת מהו פירוש המילה ולחשוב בכיוון של טיפוח אוצר מילים וכבוד לנשים. במילים אחרות, "ילד טוב בגוף של ילד רע רוצה למצוא הלילה בחורה, לבלות איתה עד אור הבוקר ולא לשלם על זה ביוקר". אלוהים ישמור.
 

יצור מעניין, קוב. טיפוס מורכב. עשיר ברבדים, בניגודים וביכולות הבעה וניסוח. מבחוץ, הוא גם עורך דין וגם רוקר. מבפנים, הוא גם אמן מחאה מולטי-סגנוני עם מודעות תרבותית גבוהה, כפי שהשתקף ב"הונאת האמרגן", האי.פי. המצוין שהוציא לפני שנתיים, וגם אמן אינטימי, מינימליסטי ורגיש, כפי שניתן לשמוע בשיר הקטן והיפה הזה. סגנון השירה שלו, לפחות פה, מזכיר קצת את ברי סחרוף, אבל זה מתחיל ונגמר בכך: המוזיקה של קוב לא נוטה להיעטף בקדרות ובאפלה. על אף הגוון המרוסק בקולו, קוב לא נשמע עייף ומבואס מהחיים. אפילו כאן, במה שאפשר אולי להגדיר כסוג של בלדה, הוא מגיש את הלחן הפשוט והטוב על מצע של חורפיות נעימה, מחבקת, לא כזו שמעוררת אסוציאציות של רעמים, חושך ובדידות. קוב מתקרב פה לעצמו באלגנטיות ומפרק את תחושותיו ואת תשוקותיו (אלבומו השלישי, ממנו לקוח שיר הזה, ייקרא "סימני תשוקה") לגורמים דקים, עדינים, מחליקים בגרון. זה מתחיל בשקט-בשקט, עם פעימות בס קצובות שמלוות בחליל, ומתפתח לכדי הרהור נוגה, בוגר, שלם, מופק היטב ומעורר סקרנות. בקיצור, נשמע טוב, קוב.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

סינגולר

רועי בהריר מאזין בשבילכם לסינגלים החדשים שיוצאים ועושה לכם סדר באוזניים

לכל הכתבות של סינגולר