אמצע הדרך: רמלה היא להקה על טהרת המוקצה בישראל
ל"רמלה" אין בעיה שתקראו לה להקת רוק ישראלי. מבחינתם הם עוסקים במוזיקה קלאסית
"אני מביא את הסבנטיז, יונתן את האייטיז ואורי את הניינטיז", מתבדח טננבאום. "כל אחד מאיתנו מביא צבע שונה, אבל היו עוד המון הרכבים שענו להגדרה הזו. העובדה שמגדירים אותנו כ'רוק ישראלי' היא דבר טוב". יידוב, הבן של שלמה וחבר בלהקה תעני אסתר, מודה שהסגנון האמנותי לא היה מהלך מודע. "אנחנו לא רוקפור שמשתמשים בציוד וינטג' בהקלטות כדי לקבל גוון מיושן", הוא מסביר. "אין ניסיון להישמע כמו משהו, הכל באמת יצא באופן אורגני. אני גם ממש שלם עם ההגדרה הזו, גם רוק וגם ישראלי. זה דבר טוב. שתי מילים שיש להן משמעויות רבות עבורי".
גם אם כיום הקונטקסט שלהן מעט שלילי?
טננבאום: "אנחנו עושים מוזיקה קלאסית. זאת אומרת שאנחנו מודעים לזה שהיא לא תצליח עכשיו, היא מקדימה את זמנה. אולי לא נזכה לקצור את הפירות שלה, אבל כל יצירה שאנחנו עושים היא פה בשביל להישאר. גם אם יגלו ויעריכו אותה בעוד 20 שנה. אולי עד אז המדינה תהיה במצב יותר טוב".
האזנה ל"משאלה",אלבום הבכורה של רמלה, מקבילה לקריאת עיתוני הבוקר. אדלר וחבריו לא חוסכים מהמאזין תיאורים של ארץ מיליטנטית, לועסת יושביה, כזו שגם הנורמליות שלה מוטלת בספק. המוטיב החוזר הבולט באלבום הוא אפסותו של האדם הקטן במבוך החיים. את שבלונת המציאות שפורטיס היטיב לשרטט ב"יומו של העכבר" מתוך "?1900" ממשיכה רמלה לתאר היום, והרעיון
"אנחנו מדברים על הלא נורמליות שבנורמליות", מוסיף אדלר. "הנורמלי כאן הוא מי שיש לו נשק, זה נראה לכולם מובן מאליו כאן, זה קצת מצחיק. השאלה האמיתית היא מה זה נורמלי. מי מגדיר אותו? זה לא שאנחנו מרקסיסטים. כמה שאנחנו חברתיים אנחנו עוד רחוקים מ'אימג'ין' של ג'ון לנון". טננבאום: "ותראה איך הוא גמר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם