המוות נאה לה: המוות של איימי ויינהאוס הוא אירוע השנה
איימי ויינהאוס היתה הזמרת הטובה בדורה, עצוב שהיא הלכה מאיתנו, אבל אפשר להתנחם בעובדה שמותה הפך אותה לשווה הרבה יותר
למות זה הכי רוק'נרול. איימי ווינהאוס איי.פי.
הראש מודע לאמת, אך הלב מסרב להבין. איימי ויינהאוס, הזמרת החשובה בדורה, אינה בין החיים. כה צעירה הייתה, רק בת 27. כה מוזיקלית, כה צבעונית, כה אמיתית. אין דרך לתאר את גודל האבדה ואת עוצמת הכאב שהותירה כאן, בלכתה. את שברון הלב, את נפילת הרוח, את חרדת הנטישה. אם היינו יכולים, היינו מעניקים לה כמה שנים מחיינו, ולו רק כדי שנוכל לבלות עוד קצת, ליהנות מעוד אלבום אחד או שניים, במחיצת קולה העמוק והמשגע.
אוקיי, די. על מי אנחנו עובדים. מותה של איימי ויינהאוס היה הדבר הכי טוב והכי משמח שקרה לתעשיית המוזיקה במהלך שנת 2011, ואולי גם לאורך העשור החולף. בזכות מותה, ובזכות מותם ה"טראגי", "בטרם עת", של גיבורים מוזיקאליים אחרים שכמותה, התעשייה הזאת מסוגלת להמשיך לשגשג ולהצמיח, פה ושם, עוד גיבורים מושלמים, נשגבים, שכאלה.
אמנם רק כוכבי פופ מעטים באמת בוחרים לקחת את הציווי הרוקנ'רולי "חייה מהר, מות צעיר" ברצינות, אבל אלה שכן הולכים עם העניין עד הסוף - להלן, אם תרצו, אלה הלוקים בסינדרום ויינהאוס - הופכים לשאהידים. קדושים. הם אמנם מתים, תרומתם המוזיקלית לעולם מסתיימת, אבל מרגע מותם והלאה הם שווים בו הרבה יותר. משקלם הסגולי מוכפל ומשולש. מה שניסו להגיד בחייהם, מגיע עתה לאוזני ההמון ברוב הוד והדר. השפעתם מתעצמת.
אי לכך ובהתאם לזאת, עם כל הצער ההומאני שבדבר, את האמת צריך להגיד: כדאי שאחת לכמה זמן זה ייקרה, שהנרטיב הרוקנ'רולי הטראגי הזה יתממש, כי הוא-הוא הסיפור העיקרי בעולם הזוהר הצר והאכזר. הוא החשוב ביותר.
שיכורה או מסוממת על הבמה, חודש לפני מותה
במקרה הפרטי של ויינהאוס גם לעניין המוזיקה הייתה חשיבות מסוימת - היא באמת הייתה קול ייחודי ומרתק בתעשיית הפופ המנוונת של ימינו - אבל עדיין, רצינו אותה מתה. חיכינו לזה. בקוצר רוח. מה לעשות, אנחנו כאלה. היינו כאלה בימי מלחמות הגלדיאטורים ברומי העתיקה ונשארנו כאלה
בימי מלחמותיה של איימי ויינהאוס בשלל התמכרויותיה וביצר ההרס העצמי שלה. אנחנו יכולים לנסות להתכחש לזה, אבל בסתר ליבנו הפקנו סוג של הנאה סדיסטית, גם אם תתמודעת, מרגעי השפל המצולמים שלה ביוטיוב, לדוגמה.
היום, אחרי שקרה מה קרה, קשה לנו להודות בכך, אבל כן, צחקנו ומחאנו כף בעליצות כשהיא שכחה את המילים, חיפשה את המיקרופון והתקשתה לעמוד על הבמה. פסענו בהתלהבות אחר רעיון ה"אמת" שעומד בבסיסו של המושג "רוקנ'רול". האמנו לויינהאוס שהיא באמת שרה מהלב, שלבה באמת מדמם ושחייה באמת הרוסים ומלאי כאב, והעובדה שראינו את זה גם פיזית, בהתפרקותה על הבמה, העצימה בעינינו את אמינותה כאמנית והעלתה את מידת הערצתנו אליה.
גם עכשיו, כשהיא מתה, אנחנו לא באמת מצטערים על כך. להפך, בתוך תוכנו, אנחנו מרגישים שקיבלנו בדיוק את מה שרצינו, שזכינו בקתרזיס המושלם. תעשיית הפופ אולי "הרכינה את ראשה", כמאמר הידיעות שליוו את מותה של ויינהאוס, אבל אז, כשאף אחד לא ראה, היא חייכה לעצמה בסיפוק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם