ראשי » תרבות » מוזיקהגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

הגרינץ': קניה ווסט הרס את סיכומי המוזיקה השנתיים

אחרי אלבום המופת שהוציא קניה ווסט בשנה שעברה, שהיה הבחירה הברורה למקום הראשון בסיכומים המוזיקליים שנת 2010, קשה להסתכל על הרשימות של 2011 ולהרגיש אותו סוג של סיפוק. על הגרינץ' שגנב את סיכומי השנה

כמו כל סוף שנה, גם הנוכחי הביא איתו סיכומים שנתיים, אלה שהדבר היחיד שיותר עייף מהם הוא הדיון על כמה הם עייפים. ובכל זאת - כנראה שכל עוד ישנן שנים, יהיו סיכומי שנה. עוד לפני שהם פורסמו, עלתה בי התחושה המרה שסיכומי השנה במוזיקה יהיו מבוזרים מתמיד ובעיקר בינוניים, ואכן - השנה בלטה במיוחד חוסר האחידות בין מכתיבי הטעם השונים.

לכאורה, אפשר לומר שמדובר בגיוון מבורך. יתכן שיצאו כל כך הרבה דברים טובים השנה, שכל עיתון/אתר/בלוג בארץ ובעולם הרכיב רשימה שונה מהמגוון המצוין. אבל סקירה מהירה של ההיצע מוכיח שההיפך הוא הנכון - הרשימות השנה היו ככל הנראה לא פשוטות להרכבה, ומופיעים בהם לא מעט אלבומים בינוניים במקומות גבוהים, כאשר רק כמה שמות מצליחים בכל זאת להתבלט מעל השאר. פי ג'יי הארווי, m83, טיון יארדס, דה וויקנד, דרייק, ג'יימס בלייק - כולם הוציאו השנה אלבומים טובים, אפילו טובים מאוד, אבל אף אחד מהם לא היה כזה שאיחד סביבו את כל המבקרים וזכה לככב במקום הראשון, או השני, בכל הרשימות.

מה עם אדל? הצלחה מסחרית אינה שוות ערך להצלחה ביקורתית ולכן, למרות שהיא הצליחה השנה לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר ולסחוף אחריה את הקהל הרחב עם אלבום מסחרי יותר מאלבום הבכורה המצוין שלה, הוא בהחלט לא ראוי להיות אלבום השנה, ובוודאי שלא לזכות בסופרלטיב הנכסף - "יצירת מופת". מהאלבום של בון איבר אני מתעלמת באלגנטיות.

זו אינה תופעה יוצאת דופן בסיכומי המוזיקה השנתיים, אבל היא בולטת במיוחד כשנזכרים בסיכומי שנת 2010. או במילים אחרות - קניה ווסט הרס את שנת 2011.
 

בנובמבר 2010 ווסט הוציא את אלבומו החמישי "My Beautiful Dark Twisted Fantasy". ווסט בעצמו דאג לייצר הייפ משוגע לפני הוצאת האלבום, והתייחס אליו כאל יצירת מופת עוד לפני שהמבקרים הספיקו לחרוץ דעתם בנושא. המהלך הזה היה מרשים במיוחד, שכן לרוב במקרים בהם יצירה תרבותית יוצרת ציפיות גבוהות כל כך, המבקרים דווקא מחפשים את החולשות, שכן אין דבר שמבקרי תרבות אוהבים יותר מאשר לחשוף מלך במערומיו. אבל במקרה הזה, לא הייתה ברירה אלא להודות - קניה ווסט הוא מלך, ואחד שלבוש היטב.

MBDTF היה אלבום חד פעמי. כזה שהצליח להשיל מעיתונאים את כל שכבות הציניות המפורסמות שלהן ולגרום להם להתרגש באמת. הוא לא היה מרגש במובן המכובס של המילה, אלא במובן האמיתי והעמוק שלה – צמרמורות, כאבי בטן, פיקי ברכיים ואפילו דמעות - את כל אלה הוא סיפק, וממשיך לספק בשמיעות חוזרות. אמנם מסחרית האלבום כשל באופן יחסי (לשם ההשוואה - אדל מכרה בשנה אחת יותר משלושה מיליון עותקים בארץ מולדתה בריטניה, עם אוכלוסיה של כ-62 מיליון. האלבום של ווסט מכר בשנה אחת 1.2 מיליון עותקים בארה"ב, שם האוכלוסיה גדולה פי חמש), אבל אהבת המבקרים אליו הייתה יוצאת דופן. הוא הרוויח מאתר פיצ'פורק האליטיסטי את הציון הנדיר 10.0, כיכב בראש רשימות סיכום שנה רבות, והקולות הבודדים שרמזו שיתכן שהוא מוערך יתר על המידה הושתקו על ידי סחף ההערצה אליו.

יתרה מכך, קניה ווסט לא עמד לבדו בפסגה - הוא צירף אליו אמנים רבים וגרם להם להשמע במיטבם. הדבר הכי טוב שניקי מינאז' עשתה ב-2010 הוא האלבום של קניה ווסט. הדבר הכי טוב שג'יי זי עשה ב-2010 הוא האלבום של קניה ווסט. הדבר הכי טוב שריהאנה עשתה ב-2010 - הבנתם את הרעיון. אפילו ווסט לא הצליח להתעלות על עצמו, כשהוציא השנה את האלבום המשותף והמדובר עם ג'יי זי - "Watch the Throne" - עוד אלבום טוב עם כמה מהקטעים המוצלחים ביותר של השנה, שפשוט לא הצליח לזהור כמו הכוכב הנוצץ של השנה שעברה.
 

MBDTF הוא אחד מהאלבומים הנדירים האלה שלא מעריכים רק בדיעבד, וגדולתו ניכרה ממש כשהוא יצא. אפילו את עיקרי הדברי שאני כותבת עכשיו הצלחתי לחזות כבר לפני שנה, כשאמרתי לאחד העורכים באתר התוכן שבסיכומי השנה שלו השתתפתי - "קניה ווסט הרס לי את החיים. אף אלבום כבר לא ישמע לי טוב".

חשבתי שלעולם כבר לא אשמע יצירה שלמה, מיוחדת ומורכבת כזו, שיש בה כל כך הרבה רבדים והקשרים מוזיקליים ותרבותיים, שמעניין לעסוק בה בתוך עצמה וגם מחוצה לה ותוך שהיא מעוררת מחשבות על אמנות וטיבה וגם יומרנות וטיבה, מצליחה להיות קומוניקטיבית. האגו הנפוח של ווסט, במקום להשתלט עליו ולשבש את דעתו, כמו שקרה להרבה אמנים לפניו, הצליח לדחוף אותו עד הקצה, ליצירת אמנות שרק גאון מטורף יכול לעמוד מאחוריה. זו גם יצירה על-זמנית, דווקא בכך שהיא כל כך מנותקת מהתקופה בה יצאה – תקופה בה האירוניה והסרקזם השתלטו על כל חלקה תרבותית ומי שלקח את עצמו ברצינות נחשב למיושן ומגוחך. דווקא בתקופה כזו, קניה ווסט הוציא אלבום שאין בו אלא רצינות תהומית, כמו גם כל התוצרים הנלווים לו - העטיפה, הקליפים, הסרט הקצר שביים. ההתייחסות שלו ליצירה הייתה כאל סוגה עילית, יצירת אמנות נשגבת, ואם היא לא באמת הייתה כזו, היא הייתה עלולה אפילו לסכן את המשך הקריירה שלו.

לשבת ולהרכיב רשימה של אלבומי השנה הטובים ביותר של 2011, כאשר מעל הראש מרחף צילו הענק של המנצח הברור של שנה שעברה, היא משימה כמעט עגומה. תודה קניה ווסט, הרסת לי את השנה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...