לא חמים כן טעים: על סרטיו של בילי וילדר
בילי וילדר שנא את המין האנושי, וזה בדיוק מה שהפך אותו לבמאי קומי אגדי. במלאות עשור למותו יוקרנו בסינמטקים הטובים בסרטיו
חלף כבר עשור מאז הלך לעולמו בילי וילדר ועברו 30 שנה מאז ביים את סרטו האחרון. אך חרף הזמן הרב שעבר, הוליווד עדיין לא השכילה לשוב ולפתח את התמהיל החומצתי-מעקצץ שאפיין את סרטיו של וילדר השנון, אך שונא האדם.
מקבץ בן עשרה סרטים (מתוך סך כולל של 25) שביים וילדר בהוליווד - המתחיל לרוץ בסינמטקים היום (ראשון) - אין בו כדי לשקף את מכלול דעותיו של הסטיריקן היהודי-אוסטרי-אמריקאי על אודות הטבע האנושי, שאותו תמיד מצא כחמדן, כמושחת וכנכלולי. בין שהיה זה בסרט קודר כמו "שדרות סנסט" ובין שבקומדיה תקופתית דוגמת "חמים וטעים", וילדר תמיד היה שם כדי להצביע על הגרעין הרע שמפעם בבסיס פעילותן של הדמויות שברא.
הוא עצמו נולד בעיירה זעירה בגליציה ב-1906, ושנים אחדות מאוחר יותר עקרה משפחתו לווינה. לאחר שהתנסה בעבודה עיתונאית ככתב ספורט ופלילים, עקר וילדר בן ה-20 לברלין, אז בירת התרבות האירופית. בברלין החל לכתוב תסריטים לסרטים האילמים של אותה העת. שנים מאוחר יותר הוא העיד על עצמו שכתב במשך שש שנים יותר מ-150 סרטים , שמקצתם ("אנשים ביום ראשון", "אמיל והבלשים") זכו לפופולריות גם מחוץ לטריטוריות דוברות הגרמנית.
ברגע שתפסו הנאצים את השלטון עזב וילדר את ברלין, והתמזל מזלו לתפוס מיד, בשנת 1934, עבודת בימוי ראשונה בפריז. אך לא לבירה הצרפתית הוא כיוון. כשסיים את עבודות הבימוי על סרט ביכורים זה נסע וילדר למקסיקו, ומשם החל להתדפק על דלתות המקלט הבטוח באמריקה.
כשבכיסו 11 דולר בלבד וללא ידיעת השפה האנגלית, התקבל וילדר לעבודה כתסריטאי באולפנים הגדולים - קולומביה, פוקס ולבסוף פרמונט. כמה מהתסריטים שהכין במרוצת שנות השלושים ("חצות", "נינוצ'קה", "כדור אש") נכנסו להיסטוריה כסרטים גדולים, אך לווילדר השאפתן זה לא הספיק. ב-1942 הוא שיכנע את פרמונט לזרוק לו עצם ולהפקיד בידיו בימוי של קומדיה, שבאה ללעוג למנהגי החברה האמריקאית. היה זה "הקצין והקטינה", שבו ג'ינג'ר רוג'רס, בלונדינית בשלה בהחלט, מתחפשת לילדה בת 12, וריי מילנד, בתפקיד קצין בכיר, משחק איתה באבא ואמא.
הסוגיות של טשטוש גבולות המיניות, ובייחוד צביעות מוסד הנישואים, הוסיפו להעסיק את וילדר גם בסרטים מאוחרים שלו. ב"חמים וטעים" מתחפשים ג'ק למון וטוני קרטיס לנשים חשקניות, וב"אירמה לה דוס" התמכר למון, בתפקיד שוטר פריזאי טמבל, לזונה טובת הלב שירלי מקליין. שלא לדבר על סרט הסקנדלים "הדירה" (1960), העוקב אחר התקדמותו בסולם הדרגות של אותו למון אידיוט, רק משום שהוא משאיל את דירתו לבוסים שלו - כולם גברים נשואים עם איזה רומן מהצד.
בסיומה של מלחמת העולם השנייה, שבה הושמדה גם משפחתו הווינאית, וילדר מצא את עצמו מחדש בברלין. הפעם כממונה מטעם שלטונות הכיבוש על הכנת תוכנית לשטיפת מוח נגדית, אנטי נאצית, לעם הגרמני שזה עתה נפרד מהפיהרר שלו. כשהוא עונד דרגות קולונל על כתפיו, עיצב וילדר מדיניות תועמלנית שדחפה את הצפתה של גרמניה בסרטים הוליוודיים, ודאגה להכנתם המהירה של סרטים שיחנכו מחדש את האומה הנגועה.
תחילה הוא הכין סרט דוקומנטרי, "טחנות המוות" שמו, שתיעד 300 מחנות ריכוז וחיסול שפעלו ברחבי הרייך השלישי. מאוחר יותר, בשנת 1948, הוא ביים את "יחסי חוץ" המתאר קצין אמריקאי שהולך שבי אחר זמרת קברטים (מרלן דיטריך) אופורטוניסטית, שקודם לתבוסה הנאצית שימשה את אחד מראשי הס.ס. וילדר שב אל ברלין גם בראשית שנות השישים, כשביים בה את הסאטירה "אחת, שתיים והופ עברנו" שלעגה לתעתועי המלחמה הקרה.
כששב מאירופה החליט וילדר כי הגיעה העת לחסל חשבונות עם בירת הזיוף האנושי, כלומר הוליווד, ואז יצר את הנודע בסרטיו: "שדרות סנסט". עבודה מופתית זו העמידה במרכזה אישה מעורערת בנפשה - כוכבת נשכחת של סרטים אילמים, דיווה של 24 שעות ביממה - המתכננת את שיבתה לזוהר הזרקורים. עולמות של רשע, של נצלנות הדדית ושל ציניות אינסופית נחשפים במהלך הסרט, ששיאו בסצנות הסיום המיזנתרופיות, שבהן מתמקד וילדר בתיאור מפורט של תהליכי היטרפות הדעת.
שתיינים חסרי תקנה, פרקליטים נוכלים, נשים בוגדניות, רוצחי זקנות, עיתונאים עם עט צהוב בידם וסחטנים מכל הסוגים - כל אלה ממלאים את עלילות סרטיו של וילדר, שהיה גאה בהתרחקותו המודעת מתווית של עשיית "קולנוע איכותי". וילדר, שתמיד הדגיש את ההכרח לעשות סרטים מסחריים, שכח שלא כולם בסביבתו ההוליוודית מצוידים בכישרון הכפול שלו: להיות מובן וגם לשמור על רמת טיעונים אינטליגנטית. ויבואו על העדות: "ביטוח חיים כפול" הנהדר, "עד התביעה" האלגנטי ו"הפרקליט, הגיס והכיס" המטורלל.
כישרון גדול נוסף שייחד את וילדר היה נעוץ ביכולתו לשלוט באישיותה החמקמקה-מתפוררת של
מרילין מונרו. הוא ביים אותה פעמיים, הישג אישי שרק במאי וחצי נוספים (הווארד הוקס ואיכשהו גם ג'ון יוסטון) בהוליווד נסקו אליו. ב-1955 השתתפה הבלונדינית האולטימטיבית ב"תשוקת השנה השביעית", שנכנס לספר דברי הימים בזכות המאוורר המניף אל על את שולי שמלתה הלבנה של הליידי הזהובה. אף על פי שהוא התקשה להתאושש מהניסיון האישי הקשה הזה, שב וילדר למונרו ארבע שנים מאוחר יותר, ונתן לה תפקיד בסרט שהפך להצלחה הכי גדולה שלו - "חמים וטעים", שם היא נדרשת לפתות את טוני קרטיס, כשהוא לפעמים בשמלה ולפעמים בתחפושת של מיליונר אימפוטנט.
"שדיים עשויים מגרניט, מוח מגבינה שוויצרית", כך הגדיר הווינאי המריר את מונרו. לשאלה מדוע שלא יעבוד עמה בפעם השלישית, השיב וילדר: "התייעצתי גם עם הרופא וגם עם הפסיכולוג שלי. הם קבעו שאני מדי חולה ומדי עשיר בשביל לעבור חוויה כזאת פעם נוספת". נאמן להוראות אלה, שרד וילדר עד גיל 96.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם