ראשי » תרבות » תיאטרון ובמה » תיאטרון

לא בורר: למשה איבגי נמאס מבידור זול

משה איבגי מביים את "הארווי", הצגה חדשה בתיאטרון גשר, ומדבר על ייאוש ישן שרק הולך ומתגבר

 
''אה, כן, באנו לדבר על ההצגה החדשה שלי. מקסימה ממש", אומר משה איבגי, ופוצח בעוד מונולוג סוער על המצב. "המחאה החברתית דעכה, אבל יש לה עתיד. אני חושב שזה הזמן לשינוי. לייצור סדר אזרחי במדינה. כשהאזרח ירגיש שמכבדים אותו, שהוא חלק מקהילה, שהמדינה לא רוצה רק לעשוק אותו ולנצל אותו, כשיהיו יחסי גומלין וקשר בין המדינה לאזרחים שלה, רק אז התרבות תשתנה. בינתיים המצב רק הולך ומידרדר. אבל אנחנו ננצח. וכשננצח, כשנהיה מדינה סוציאל-דמוקרטית, כשנהיה יחד, הכל ישתנה. כל המטורפים, הקיצונים, הסיקריקים, כל אלה מרימים ראש", הוא ממשיך במונולוג טורבו. "כולם אומרים 'קבוצה קטנה', אבל בינתיים היא גדלה והיא כבר לא כזו קטנה".

אתה מפתיע אותי, הרבה אמנים מעדיפים להימנע מהנושאים האלה.
"חלק עייפים, חלק פוחדים. מפחדים שתיהרס להם הקריירה. אמן שלא מביע את דעתו, שלא נלחם עבור שוויון, צדק, שהוא קונפורמיסט - ויש כאלה סביבנו - אמן כזה חוטא לתפקידו. אמנים, אנשי רוח, יש להם תפקיד וגם כוח כי יש להם חופש. הם לא חייבים כלום לאף בוחר ולאף חבר מרכז. ברגע שאתה שותק, כאמן, אתה משתף פעולה עם ההרס, עם השעבוד, עם הדיכוי".

למה שלא תפנה לפוליטיקה?
"מבחינתי זה קורבן גדול מדי, לוותר על החופש שלי, על האמנות שלי. אני מעדיף לתמוך כרגע במי שעומד על העקרונות הללו, שלי, העבודה, מרצ. אבל אפילו שלי יחימוביץ' לא מדברת ברור על הכל. מה הדעות המדיניות שלה? היא מפחדת לדבר. זה החופש שאובד לך שם ואני לא מוכן לוותר על החופש שלי. לא מוכן".

"הארווי", ההצגה החדשה של איבגי, היא השנייה שהוא מביים בתיאטרון גשר, אחרי "הנסיכה איבון", שבה משחקת בתו דאנה. במקביל הוא משחק ב"סונטת קרויצר" וב"שש נפשות מחפשות מחבר" של פירנדלו. נראה שאחרי 30 שנים שבהן הפך לפרצוף הכי מזוהה עם הקולנוע הישראלי, בקצב של כמעט שני סרטים לשנה ועם כמה פרסים מקומיים ובינלאומיים שמונחים לו המדף, איבגי מצא את מקומו דווקא בתיאטרון הרוסי שביפו. "הארווי", שתעלה מחר בבכורה בגשר, היא עיבוד חדש למחזה מ-1944 שזכה לגרסה הוליוודית ב-1950. היא מביאה את סיפורו של אלווד (אבי גרייניק), שמסתובב בעולם עם חבר דמיוני, ארנב שעונה לשם הארווי, והופך את האנשים שסביבו לאוהבים ופתוחים יותר.

"זו קומדיה חביבה המדברת על שפיות, ובעיקר על האופציה להיות לא שפוי בעולם שלנו", הוא אומר. "אלווד, הדמות הראשית, מצטט את אמא שלו שאומרת: 'בעולם הזה אתה צריך להיות או מאוד

פיקח או מאוד חביב', ואז מסביר: 'שנים הייתי פיקח, אם אתה שואל לדעתי - עדיף להיות חביב'. אם כולנו היינו טיפה יותר משוגעים, טיפה פחות קונפורמיסטיים, דברים היו משתנים. מי שמתרוצץ ומכניס את המציאות לתיבות וקופסאות ומגירות וארונות לא יכול לחשוב בצורה פתוחה ויצירתית".

בימים שלפני עליית ההצגה מתרוצץ איבגי בין השחקנים לפועלי הבמה, דואג לתיקונים אחרונים, מעיר, מדגים, מתעכב על כל פרט, מתענג על כל ניואנס. רק בשנים האחרונות התחיל לביים, בגשר, בתיאטרון הסמטה ("בין השטן לאישה" שרצה עכשיו) ובקולנוע. הביקורות לסרט הבכורה שלו כבמאי, "וביום השלישי", היו מעורבות, והקהל לא טרח לצפות. "הסרט לא הצליח כי הוא היה מורכב מדי, אפל מדי. לאנשים קשה להתמודד עם מסר כזה חזק וישיר. לאנשים יותר קל לחטוף את הטילים מלראות יצירה שמזהירה מפניהם". עכשיו הוא מתפנה לעשות קומדיה, להירגע קצת.

זה מצריך שריר מיוחד לעבור מ"הבורר" לגשר, לא?
"כן, כן, שמע - 'הבורר' זה כיף. זה באמת כיף גדול. אבל תיאטרון זה ה-דבר, ובגשר יש תחושה של עשייה אמיתית, של סטודיו. אנשים פה לא פקידים. יש בהם רעב אמנותי אמיתי שמוביל ליצירה. אף פעם אין פה הצגה 'רגילה'. הכל מונע מתוך ניסיון ומחקר אמיתי של התיאטרון".

בניגוד לתיאטראות אחרים?
"בניגוד לתיאטרון הרפרטוארי הממוסד, שמבזה את המקצוע שלנו. תיאטרון גשר יוצא דופן. גשר, החאן בירושלים ותיאטרון חיפה הם המקומות היחידים שאתה רואה שיש להם כוונות טובות לעשות משהו עד הסוף. ניסיונות אמנותיים אמיתיים, אפילו אם יש כישלונות, הם מעניינים. בטח יותר מההתבזות של התיאטראות הרפרטואריים שמעמידים פני תיאטרון אמנותי".

ציפי פינס, המנהלת של בית ליסין, לא מסתירה את העובדה שהיא עושה מיינסטרים מסחרי.
"וזה הופך את זה לבסדר? אם אתה אומר על עצמך שאתה זבל, אתה לא מפסיק להיות כזה, זה רק אומר שאתה מודע לזה וממשיך בזה".

אז למה התיאטרון הזה כל כך פופולרי?
"נכון. הקהל היום הוא קהל של אנשים שבוזים. מיואשים. מורגלי ריאליטי. מקבלים את האופיום להמונים הזה, שנועד לטשטש, להרדים אותם. אנשים שכחו מה זה תיאטרון. תפקידו של תיאטרון רפרטוארי הוא להיות לפני המחנה. להביא את הדברים המעניינים ביותר, המקוריים ביותר. הרי 'המסחרי' הזה הוא לא הווסט אנד, זה בידור זול. תראה מה הם מביאים, כל המחזות זמר האלה. צביקה פיק, שלמה ארצי, דני סנדרסון, קובי אוז - אין לי שום דבר נגדם, ויש לי אהבה גדולה למוזיקה שלהם, אבל זה מה שאנחנו צריכים? זו התבזות של התיאטרון".

אפילו חנוך לוין, המחזאי הישראלי שכולם כל כך אוהבים לאהוב, נמאס על איבגי. מבחינתו הגיע הזמן להפסיק להעלות את ההצגות שלו כל הזמן, ולפנות את המקום לכותבים חדשים. "אני מת על חנוך לוין, הוא גאון, יחיד בדורו, אבל כמה אפשר? צריך לתת הזדמנות למחזאים חדשים. הרי גם הוא, כמחזאי צעיר, קיבל הזדמנות. היום להיות יוצר תיאטרון צעיר וחדש זה סיוט, סיוט. צריכים לעשות הכל לבד, בלי תמיכה של שום גורם. איפה המחזאים הצעירים? הם נקברים בפרינג', כדי שאף אחד לא יבוא לראות אותם, ככה הרפרטוארי בא לעודד יצירה? אם הייתי במשרד התרבות הייתי מחייב אותם למחזות איכות, לפי קריטריונים, מחזות מקוריים".

אבל יש הרבה מחזות מקור כל שנה.
"כן, אבל כמה מהם מחזה ראשון של כותב? מחזה שני? כולם כותבים ותיקים, קבועים, מוכרים. זה מעיד על הצורך לרצות בלי חשבון. כמו הריאליטי בטלוויזיה. אתה נותן, והקהל אוכל. אתה מרגיל אותו לדברים האלה, להתבזות הזאת, וזה הדבר היחיד שהוא רואה בכל מקום. ככה הקהל הופך מטומטם, אטום, וכשהוא בא לתיאטרון הוא לא מצפה ליותר מדי. הוא מקבל בתיאטרון הרפרטוארי בדיוק את מה שיש בטלוויזיה, בידור זול כמו 'האח הגדול'. תאר לעצמך מה היה קורה אם עכשיו, בבת אחת, היו מחליטים - שרירותית - שמעלים רק מחזות איכותיים, קלאסיקה ומקור. האם הקהל היה נוטש את האולמות? ודאי שלא! הרי יש גם כותבים טובים, מוכשרים, אבל כולם כותבים 'האח הגדול'! כותבים טלוויזיה לתיאטרון".

למה?
"כי אין להם ברירה. זה מה שמבקשים מהם, וזה מה שהם נותנים. זו הידרדרות שנמשכת כבר הרבה שנים, לא רק בתיאטרון ובתרבות. תסתכל על הממשלה הזאת, שלא מפסיקה להעלות חוקים אנטי דמוקרטיים כדי להגביל חופש מחשבה, חופש ביטוי, חופש יצירה. הם מנסים להפוך אותנו לדיקטטורה. אין לי ספק שביבי היה רוצה להיות מלך, יכול להיות שהוא חושב שכבר עכשיו הוא מלך, לכן הוא לא מבין למה יש עליו ביקורת. הבן אדם הזה מציג את עצמו כאורים ותומים, עם היכולת הרטורית הזו שלו, אבל הוא בעצם כישלון טוטאלי. בממשלה הפשיסטית הזאת האמנות והתרבות נמצאות במקום האחרון. חייבים להילחם בכוחות האלה, חייבים!".

איך אפשר להילחם בהם?
"ממש כמו ב'הארווי', אנחנו כל כך מנסים להיות פיקחים אבל יוצאים מטומטמים. יש עיוות נורא של השיטה. צריך לעשות ריסטארט של המערכת הפוליטית, הפיננסית, השלטונית. ריסטארט אמיתי שישים את האדם והאזרח במרכז - לא את המפלגות, לא את הממשלה. זאת חבורה של מטורפים, מסואבים, מושחתים. הם אחראים עלינו, ובמקום לטפל בנו אנחנו מטפלים בהם. אף אחד לא מרוצה מהממשלה הזאת. במקום שהממשלה תשרת את העם, העם משרת את הממשלה".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...