זכות השיבה: על ההצלחה הבינלאומית של "השיבה לחיפה"
אחרי ש"וושינגטון פוסט" בחר ב"השיבה לחיפה" לאחת מהצגות השנה, מקווה המחזאי בעז גאון ("קראו לי גבלס") שגם בישראל ייתנו לה הצופים הזדמנות שנייה
''מחזהו המרשים של בעז גאון ראוי לציון בעיקר בזכות נקודת מבטו הפייסנית לגבי יחסים בין פלסטינים וישראלים ופחות בגלל עוצמת מימושו הבימתי. עם זאת הוא מתגלה כמסמך דוקומנטרי בעל חשיבות סמלית עצומה. הקהילה היהודית בוושינגטון ראויה לשבחים על קבלתה של הצגה זו". במילים אלה הכתיר "הוושינגטון פוסט" את "השיבה לחיפה" של תיאטרון הקאמרי לאחת מעשר ההצגות הטובות שלו לשנת 2011, לאחר שהוזמנה להופיע בעיר מטעם תיאטרון ג'יי המקומי.
הביקורות המפרגנות וההתלהבות בבירה האמריקאית היו זריקת עידוד רצינית למחזאי בעז גאון, אחרי שבישראל זכה המחזה, המבוסס על סיפור של ע'סאן כנפאני, פלסטיני גולה שהיה דובר החזית העממית, ליחס עוין. "זה מאוד מרגש ומשמח", אומר גאון ל"ז'ורנל", "בייחוד על רקע הקשיים הרבים שהיו לנו עם ההצגה הזאת".
מה הוביל אותך מלכתחילה עד לכנפאני?
"כשליח 'מעריב' בלונדון ראיינתי סופר עיראקי גולה, ובעקבות הכתבה יצר איתי קשר עמי אלעד בוסקילה, חוקר ספרות ערבית מהאוניברסיטה העברית. הוא סיפר לי על הסיפור 'השיבה לחיפה' של ע'סאן כנפאני, וכשקראתי אותו פשוט התמוטטתי. חשבתי שחשוב להפוך אותו למחזה ישראלי בעברית. אחרי שחיברו אותי אל קרוב משפחה של כנפאני קיבלתי ממנו אישור אמיץ ומרגש ליצור לו גרסה מקומית. צריך לזכור שב-1972 כנפאני חוסל בביירות עם אחייניתו בת ה-14, ככל הנראה על ידי המוסד בעקבות הפיגוע בנתב"ג, כך שהסכמת המשפחה היתה משמחת מאוד. הוא עצמו לא היה איש טרור, אלא איש דוברות, והחיסול שלו היה חציית קו אדום גם מבחינתנו".
מה בסיפור שלו כל כך משך אותך להפוך אותו למחזה?
"כנפאני עזב את עכו ללבנון במלחמת 1948 ושם חי, כתב והיה פעיל במחנות הפליטים הפלסטיניים. הוא היה מיליטנטי מאוד, אבל דווקא ה'שיבה מחיפה' מ-1969 הוא טקסט הומני ורגיש מאוד על שתי משפחות, יהודית ופלסטינית, הנאבקות על אותו הילד. הכל מתחיל כשזוג פלסטיני נאלץ לנטוש את תינוקם בבית ב-1948. ניצולת שואה שאיבדה את בנה בפולין מקבלת את הבית
אני מניח שגם העבודה בחדרי החזרות לא היתה קלה.
"זו היתה חוויה מטלטלת, ומפגש נוקב מאוד ואמיץ בין אנשים. צוות השחקנים היה מעורב, יהודים וערבים, וכל אחד שיחק למעשה את הסיפור שלו ואת הכאב שלו. יום אחד יצאנו מחדר החזרות ובחוץ חיכו לנו אנשים לבושים כאפיות שהחזיקו עוזי מפלסטיק, אחזו בשלטי נאצה נגדנו ונגד הקאמרי וקראו להחרים את ההצגה ואת התיאטרון בכלל. באופן מעניין שנה וחצי אחר כך אותם אנשים שיצאו נגדנו נעלבו ששחקנים סירבו להגיע לאריאל. בלי לראות את ההצגה או לקרוא את הטקסט האנשים הללו קיללו אותנו, קראו לי גבלס, הכל מתוך פחד להתמודד עם העובדה שבצד השני יש אנשים אמיתיים. הכי קשה להתמודד עם הטוב ולא עם הרע, וחלילה להזדהות עם הכאב של האויב".
לכן ההצגה לא פרצה את מחסום המנויים?
"ההצגה רצה בתל אביב, ברעננה, בירושלים ובחיפה אבל לא הצליחה להגיע אל הקניינים, שם בדרך כלל הצגות יכולות לרוץ לאורך זמן. היא לא הצליחה לרוץ במקומות אחרים בעיקר בגלל קמפיין הנאצה שספגנו - שהיום, אגב, אמור להיות לא חוקי. אנשים אהבו מאוד את ההצגה והתרגשו ממנה בכל מקום שהופענו, אבל מקבלי ההחלטות כנראה פחדו להביא אותה אל קהל מנויים שמושפע מכל מיני כיוונים. לשמחתנו, אחרי ההצגות בארץ התחלנו לקבל הצעות מארה"ב".
ושם התגובות היו אחרות?
"כן. היתה התלהבות גדולה מכל מיני מקומות. במאי משיקגו לא קיבל את הזכויות להפקה והחליט לעלות איתה בכל מקרה, כהצגה מקורית משלו. אחרי סיפור משפטי ארוך ועצוב, וגם פרס תיאטרון מקומי שההצגה זכתה בו, הוא פוטר, ופורסמה התנצלות. בינואר האחרון הוזמנו לוושינגטון להעלות את ההצגה כמו שהיא, בעברית ובערבית, ושם היא זכתה לשבחים רבים ולביקורות מפרגנות מאוד. זכינו במקום השישי בעשר ההצגות הטובות של 'הוושינגטון פוסט' לשנה החולפת, ובעקבות ההצלחה הזאת ההצגה חוזרת לרוץ בארץ בפברואר".
הפעם יש לה סיכוי להמשיך?
"אני חושב שיש לאחרונה בארץ, בעיקר בעקבות הקיץ האחרון, תחושה ורצון לעסוק באמיתות הבונות את חיינו במובן העמוק. ייתכן שיש להצגה כזאת מקום וקהל חדש. זו הצגה על טרגדיה של שתי משפחות שמנסות להתמודד עם שאלות של בעלות, של זהות ושל אובדן בעקבות מפגש גורלי ובלתי נמנע. אני חושב שאין אדם שיכול לעמוד בפני הסיפור וההצגה האלה, לא משנה באיזה צבע הלב שלו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם