א יידישע טאטע: ראיון עם ששי קשת
ששי קשת, המנהל החדש של היידישפיל, שומר בבניין מט לנפול על גחלת השפה שהוריו העזו לדבר רק בלחש: "התיאטרון חייב לקבל ביטחון ויציבות ולא להיות קבצן"
"זה כבוד מאוד גדול בשבילי", מתמוגג קשת, בן 64. "זו ממש שליחות. יידיש היא שפה של אלף שנים. זו שפה ששרדה ללא מדינה אלא דרך עם שכתב בה ספרות, אמנות, עיתונות, פילוסופיה. כל מי שהספיד אותה, כבר מזמן הספידו אותו. יצחק בשביס זינגר אמר פעם: 'אני כותב בשביל אלה המתים, שיקומו לתחייה. בקץ כל הימים, הם ידברו יידיש'".
הליהוק של קשת לתפקיד אינו טבעי. במהלך הקריירה שלו הוא היה הכל-ישראלי הקלאסי, לרבות השם הקליט (שמו המקורי הוא ששון קוסובסקי). ב-40 שנות הקריירה שלו הוא עבר דרך כל תחנה מרכזית בתרבות הישראלית הצברית כשהוא מותיר מאחור ערמה של מעריצות מעולפות: להקת הנח"ל, פסטיבלי זמר, תיאטרון, קולנוע, תוכניות ילדים, טלוויזיה, יונה אליאן.
במהלך השנים הספיק להקים את אמ"י עם שלמה ארצי ואילי גורליצקי, וישב כחבר במועצה לשידורי כבלים ולוויין ובמועצה לתרבות ואמנות, בקרן להפקות מקור ובחבר המנהלים של "אשכולות". עד השנים האחרונות לא היתה השפה הגלותית חלק מהתפריט האישי שלו.
"כילד קיבוץ שהוריו הגיעו מפולין ומרוסיה, דיברו אצלנו רק עברית", מספר קשת, שגדל בגליל ים. "חינכו אותי להיות ישראלי, בנו את היהודי החדש. אבל היידיש האסורה תמיד היתה שם בלחש, וגם בתקליטים. אני זוכר את עצמי כילד מקשיב למקהלה
"כששמוליק הציע לי את תפקיד 'החזן מווילנה' ב-2005, כל הדברים האסורים שאגרתי בילדותי התפוצצו בבת אחת. החומרים האלה הדהדו ופעפעו בי, פרצו החוצה וגרמו לי לצאת ולחקור. למדתי יידיש, ואני עדיין ממשיך, ומאז הוצאתי שני אלבומים ביידיש. אני זוכר איך סבא שלי היה שר את כל נדרי בבית הכנסת בצ'לנוב בתל אביב, ועכשיו זו סגירת מעגל מרגשת עבורי".
מישהו בא לראות הצגות ביידיש?
"תתפלא, אבל הקהל שלנו הולך ומתרחב. יש דור חדש של אנשים שבא לראות אותנו. בנוסף לתלמידים ולחיילים שבאים לפני נסיעות לפולין והם קהל נהדר, גם אלה שלא דוברים את השפה רוצים לחזור לחיקה החם. רואים הצגה ביידיש וצוחקים בעברית, אפילו דרוזים! בכלל, יש רנסנס מאוד גדול לתרבות היהודית וליידיש: לומדים אותה באוניברסיטאות, משתמשים בה באינטרנט. יכול להיות שמשהו באווירת הנכאים הכללית שלנו - כלכלית, פוליטית, סוציאלית - מביא אנשים לחזור הביתה ולחפש. לא סתם גם במוזיקה יש חזרה למקורות, לפיוטים ולניגונים".
מהמשרדים הקטנים שלו מאחורי כיכר העירייה הישנה בתל אביב מעבר לדלתות מרוססות בגרפיטי ובבניין מתפורר, היידישפיל חי ובועט כבר מ-1987. בלי אולם משלו, התיאטרון מפיק בכל שנה כ-5 הצגות חדשות ומריץ כ-200 הצגות ומופעים מוזיקליים בשנה בכל רחבי הארץ, בתקציב שנתי של 15 מיליון שקלים המגיע מ"מימון ממשלתי, קצת מהעירייה והרבה מקרנות", ו-40 אחוז מהסכום מגיע מהכנסות עצמיות של התיאטרון.
"חלק גדול מהשחקנים שלנו נע סביב גיל ה-30, כולם בוגרי בתי ספר למשחק וכולם באים עם אהבה עצומה לשפה ולתרבות ומצטרפים לשחקנים הוותיקים שלנו. גם הרפרטואר שלנו הוא פסיפס של חומרים: קלאסיקה יהודית של תרבות היידיש, מחזות זמר וגם חומרים חדשים. הדורות מתחלפים, ואין סיבה שהצעירים לא יכירו את היצירות הנפלאות הללו, אבל גם חומרים אחרים אפשר לתרגם ליידיש. יענקל'ה בודו ביקש לעשות מולייר. אין סיבה שחנוך לוין לא יתורגם ליידיש, או ניל סיימון, או כל דבר אחר, הרי ביידיש הכל נשמע יותר טוב".
אחרי היסוס קל ("שנראה לו את חדר החזרות?") קשת מסכים לקחת אותי לסיור במבנה. אנחנו יוצאים דרך הגינה המטופחת ופונים לרחוב שניאור ואל הכניסה הראשית. בקיץ האחרון התנחלו בבניין "הנטוש" כמה מבקשי צדק חברתי שדרשו להפוך את המקום ל"מבנה תרבות". ברעש הגדול שכחו שהיידישפיל מנסה לעשות שם תיאטרון. "כשהמצב הכלכלי קשה, הדבר הראשון שנפגע זה התרבות", אומר לי קשת בפתח הבית המט לנפול, ומציג לי מרפסת שקרסה בסופה האחרונה אל מדרגות הכניסה, מפספסת בכמה רגעים את אחת השחקניות. הבניין האפור אכן נראה נטוש.
רגע, של מי הבניין?
"של עיריית תל אביב, אבל אף אחד לא בא לתקן או לשפץ פה. הבעיה העיקרית היא שאין לנו בית. אחרי יותר מ-20 שנה שהתיאטרון פועל, כנגד כל הסיכויים, ועדיין אין לנו אולם. זו ממש השפלה".
חיוכו של קשת נעלם לרגע, וחוזר: "זה התיאטרון היחיד בעולם שמדבר רק יידיש. אחרי שהשפה הזאת הוצגה על במות ממלכתיות בכל מיני מקומות - רומניה, פולין, רוסיה - אז שבארץ שלנו לא יהיה לה מקום, במה משלה? זה תיאטרון שחייב להיות ממלכתי, בחוק, שיקבל ביטחון ויציבות ולא יצטרך להיות קבצן ונזקק. זה לא תיאטרון רגיל. כרגע המטרה העיקרית שלי היא למצוא בית. אנחנו חייבים למצוא אולם לתיאטרון של התרבות היהודית במדינה היהודית".
אחרי עלייה ארוכה של ארבע קומות ("תתאמץ, יש לנו שחקנים בני יותר מ-70 שצריכים לעלות את זה כל יום") אנחנו נכנסים לחדר החזרות של התיאטרון, שם מתכוננים לקראת הצגה חדשה: שחקנים מחויכים, במאי עסוק, פסנתר. קשת מצביע על העובש הצבעוני שמכסה קיר שלם. ב"חדר המוזיקה" המאולתר הרטיבות בקעה בקירות סדקים והקור חודר אל החלל שעושה רושם שלא ראה מברשת מיום בנייתו. "חשוב לי להדגיש שאנחנו ממש לא מסכנים", קשת ממהר להבהיר. "אנחנו עושים תיאטרון באהבה גדולה ובתחושת שליחות, ממש לא מסכנים". ועל זה נאמר: בעסער זיין א ייד אן א בארד איידער צו זיין א בארד אן א ייד (עדיף יהודי בלי זקן על זקן בלי יהודי).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם