ללא מין: "השבוע שלי עם מרילין" נטול סקס
מישל ויליאמס, המגלמת את מרילין מונרו ב"השבוע שלי עם מרילין", משדרת פגיעות ומתיקות, אבל סקס אפיל אין בה
''השבוע שלי עם מרילין'', במאי: סיימון קרטיס, ארה''ב 2011
בילי ויילדר, שבדרך כלל אמר דברים איומים על מרילין מונרו, התבטא פעם כלפיה בעדינות יחסית כשפסק: "היא חידה אינסופית, ללא שום פתרון באופק". הסרט "השבוע שלי עם מרילין" מנסה להפיח רוח חיים בדיאגנוזה של ויילדר, וכמו עשרות סרטים שקדמו לו, גם הוא מציג אותה כטיל אסטרטגי תלת-שכבתי: פגיע, נברוטי וסקסי.
בשנת 1956, זמן קצר לאחר נישואיה למחזאי ארתור מילר ("המוח"), נחתה הבלונדה מונרו ("הגוף") באנגליה כדי לשתף פעולה עם לורנס אוליבייה בהכנת סרטו "הנסיך ונערת השעשועים", שהתבסס על קומדיה בימתית שנונה מאת טרנס ראטיגן, שהיה מיצרני הלהיטים התיאטרליים של אותה העת. המפגש בין שני הכוכבים, שכל אחד מהם ייצג טכניקת משחק מנוגדת לאחר, עלה ברע. ההסרטה המשותפת הניבה סרט כושל, ובתוך כך פרחה לה מערכת יחסים עכורה בין הטווס לטווסית.
ארבעה עשורים וחצי לאחר הטראומה הפילמאית ההיא פרסם קולין קלארק, בן טובים בריטי מיוחס, את ספר זיכרונותיו (שנהפך ב-2004 לסרט תעודה) על אודות אותו מפגש. מתברר שקלארק, אז בן 23, שימש כעוזר במאי נחות דרגה ב"הנסיך ונערת השעשועים", והיה עד מקרוב להתנגשות הטיטאנים. ולא רק כעד ראייה ניטרלי מופיע קלארק בזיכרונותיו, אלא גם כמאוהב עד בלי די בסמל המין הנשי, ששלטה בעיתונות הסנסציות במשך תריסר שנים.
העדות של קלארק מתחלקת בין שלושת המפגשים המנוגדים, שלא היו אלא אחד: מפגש בין התרבות הבריטית המאופקת להמוניות האמריקאית; בין תפיסת המשחק האנגלית, שהדגישה טכניקה עילאית, לעומת האופנה האמריקאית, שהתעקשה לבנות תפקידים דרמטיים "מבפנים"; בין סקס גלוי לבין הדחקה מינית.
כל עוד מתעסק "השבוע
סיבה בולטת לכשל זה, מה לעשות, היא אישיותה המצטלמת של מישל ויליאמס, המגלמת את מונרו. ויליאמס ("הר ברוקבק", "שאטר איילנד") משדרת פגיעות ומתיקות, ועל כך מגיעות לה מחמאות. אלא שמעורפלות סקסואלית ורמזנות עגבים אין בה. ועניינים אלה, ששייכים יותר לתחום ההשראה, אינם ניתנים ליישום טכני. צריך להיוולד עמם.
ייתכן שבמאי מיומן יותר מסיימון קרטיס, שחתום על "השבוע שלי עם מרילין", היה מצליח לנתב את הופעתה של ויליאמס לכיוונים פרועים יותר. אך קרטיס, מוותיקי הטלוויזיה בבריטניה שזה לו סרט הקולנוע הראשון, מסתפק בהעברה יובשנית אל הבד של יומן ההתאהבות שכתב קלארק הינוקא. אדי רדמיין, שמגלם את דמותו של קלארק, מדגיש את מבוכות הנעורים שלו, ובתוך כך מקשה את כינונן של סצנות שניחוחו המלהיט של הסקס נודף מהן.
מי שמאפיל על תפקידיהם של ויליאמס ורדמיין הוא קנת בראנה, המגלם את אוליבייה, והופך את הופעתו למצעד מנצח של פרודיה חקיינית על אודות גדול שחקני הבמה הבריטית (שהיה גם שחקן סרטים מעצבן ביותר). הדמות שמעצב בראנה זהה למעשה לדמות שעשה אוליבייה בהפקת "הנסיך ונערת השעשועים", שבה מתמקד הסרט החדש. מי שחביבים עליו חיקויי מבטא וגינוני טרקלין בנוסח מחזותיהם של אוסקר ויילד ונואל קווארד, ירווה בוודאי נחת מהופעתו הנוכחית של בראנה/אוליבייה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם