ניצחונות: הדאבסטפ כובש את העולם
מרייבים מחתרתיים לבריטני ספירס וריהאנה: כך הפך הדאבסטפ בעזרת ילד ישראלי לפסקול המסיבות של אמריקה
והיא לא לבד. גם ארה"ב, אומה שלוקחת את הזמן בכל הקשור להטמעה של סגנונות חדשניים, נמצאת בעיצומו של טירוף הדאבסטפ עם מסיבות ענק שמתרחשות באצטדיונים ונראות בכלל כמו הופעות רוקנ'רול. אמנם האמריקאים המציאו את ההאוס, את הטכנו ואת הגאראג', אבל את הדאנס שלהם הם מעדיפים בצבע ירוק זרחני עם עליות בזוקה, סאונד מפוצץ וחיוך מרוח. הרי לא באמת חשבתם שהבימבו האמריקאית מגיעה לרייב מפני שמנגנים שם מוזיקת אלקטרוניקה מינימליסטית שכלתנית.
המתכון אחיד, ולאמריקאים הוא עובד בכל פעם מחדש: לוקחים את סצנת השוליים המתפתחת, מנערים, מנקים, משייפים, מדביקים מלודיות נוצצות ושירה סקסית, מוסיפים סטיקלייטים, טובלים בכימיקל הנכון של הרגע ומגדילים ב-99 סנט.
אחרי שנים שבהן הסצנה האלקטרונית בארה"ב התאגדה סביב היורו-טראנס הדביק של טייסטו, ארמין ואן ביורן ופול ואן דייק והתרגשה מאלקטרו הניצחונות של דדמאוס וסווידיש האוס מאפיה נפל דבר, ודווקא סצנת הדאבסטפ בעלת האוריינטציה הכל כך בריטית סחפה את ההמונים. פתאום לאמריקאים יש סצנה אלקטרונית בעלת שפה חדשה ובגדים חדשים וגם קהילת רייבים שמתרחבת כל יום.
"אמריקה היא אומה של רוקנ'רול", מסביר שדרן הרדיו והדי.ג'יי נדב רביד. "דאבסטפ לא מתנהג כמו האוס וטכנו, הוא לא בנוי על לופים ועל מונוטוניות, אלא מזכיר יותר מטאל שנעשה באמצעים דיגיטליים במהירות של 140 בי.פי. אם. לא קשה לדמיין את ביוויס ובאטהד מנערים את הראש לשיר של סקרילקס".
אז איך בדיוק תת-ז'אנר זניח שנולד במחסנים מעופשים במזרח לונדון לפני עשור סוחף אחריו עכשיו את אמריקה? השילוב של רגאיי-דאב עם טו-סטפ גאראג' הוא שהעניק לדאבסטפ את שמו. הוא מתאפיין במקצבים שבורים, בבאסים שמנים, עמוקים ומנענעים שעוברים מניפולציות - מתארכים ומתקצרים ללא חוקיות - וגם מדי פעם באיזה קול אנושי שמגיח מאחורי התדרים הנמוכים. עד כאן זה לא נשמע כמו מוזיקה שמרטיטה את המאסות. אלא שלפני ארבע שנים, אחרי שמסיבות דאבסטפ כבר הפכו לאירוע שגרתי בתל אביב, בירושלים ובחיפה, הבין יהודי חכם בשם אסף בורגר את הפוטנציאל המסחרי של המוזיקה. בורגר, תל אביבי בן 24, פועל כבר כמה שנים בשם "בורגור", שמרמז על הגון המטאליסטי של הפקותיו. וזה בדיוק הטריק של בורגור: הוא הדגיש את הצד הכוחני של המוזיקה, הוסיף גיטרות רועשות ומתכתיות, שינה את חוקי המשחק והגיש לאמריקאים.
בורגור הוא אחד מאמני הדאבסטפ הבודדים
ישראלים נוספים שנמצאים כבר כמה שנים טובות בפסגת סצנת המוזיקה האלקטרונית העולמית הם אבירי הטראנס אינפקטד מאשרום, שגם הם נכבשו על ידי הדאבסטפ. עד כה הנוכחות שלהם בחתונות היתה בזכות "יומולדת" עם ברי סחרוף וקטעים מקרחנים בשלבים המאוחרים של האירוע, אבל עכשיו הם מגיעים בתצורה מעט שונה ולא פחות אטרקטיבית. "אני מחובר לסצנה בשנים האחרונות ומבחינתי היה טבעי שנעשה גם דאבסטפ", מצהיר דובדב. "הסינגל החדש שלנו 'יו אר סו פאקד' הוא דאבסטפי וכך גם שלושה קטעים באלבום החדש, כולל שיר אחד עם ג'ונתן דיוויס, סולן להקת קורן, שבעצמם שחררו עכשיו אלבום בהפקת סקרילקס".
גם בפופ ניכרת השפעתו של הדאבסטפ, והוא חדר להפקות המהוקצעות של בריטני ספירס, של ליידי גאגא ושל ריהאנה. האחרונה, יחד עם סנופ דוג ופאבליק אנמי, גם תרמה את קולה למפיקי הדאבסטפ צ'ייס אנד סטטוס בשיר "איסטרן ג'אם". ביולי האחרון כבש די.ג'יי פרש את המקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי עם הלהיט "לאודר" והיה לדאבסטפיסט הראשון שעושה זאת. אפילו חברת דגני הבוקר Weetabix בחרה ללכת עם הדאבסטפ עד הסוף, ובפרסומת החדשה שלהם נראים ילדה בת 9 וחבורת דובוני הפרווה שלה מרביצים ריקודים מרשימים לצלילי ביטים שבורים אחרי שטעמו מהדגנים השוקולדים. "אם ליידי גאגא מוציאה עכשיו אלבום שכולו דאבסטפ אז ברור שהאנשים במיינסטרים מזהים שהם יכולים לרכוב על הגל ולהביא את הקהל המגניב", מסביר דובדב.
אבל כאן גם מתחיל הוויכוח. האם השלוחות המסחריות של הז'אנר שהביאו לפריחתו קשורות לדאבסטפ הראשוני והמסעיר של אמצע העשור שעבר? "כיום הדאבסטפ הוא למי יש יותר גדול ויותר חזק", טוען הזמר-יוצר הפופולרי ג'יימס בלייק, האיש שהטמיע את הז'אנר בבלדות פסנתר ומבקש כעת להתרחק ממה שמכונה היום דאבסטפ. "אין קשר בינו למה שהיה לפני חמש שנים, כשאמנים כמו סקרים, קאספה וקוד 9 היתוו את הקו המוזיקלי", מוסיף רביד. "מפיקי הגל הנוכחי פיתחו טכניקות הפקה שדומות לטראנס, יכולות סאונד שלא קשורות למקוריות אלא להפקה מוקפדת".
"טוב שיש מלחמה וחילוקי דעות בעולם הדאבסטפ כי זה יוצר שייכות והזדהות של הקהל", חולק עליו דובדב. "החלוקה ליו.קיי דאבסטפ, פוסט דאבסטפ וקומרשל דאבסטפ מחזקת את הסצנה. זה כמו שבעבר היתה מלחמה בהיפ-הופ בין החוף המזרחי לחוף המערבי. בסופו של דבר עבור מי שהסתכל מבחוץ זה היה אותו דבר".
אז האם הדאבסטפ כאן כדי להישאר? גם בנושא הזה חלוקות הדעות. קשה להאמין שהוא יירש לחלוטין את הטראנס המוכר בתור שליט החתונות. אם מביטים לאחור בהיסטוריה הקצרה של האלקטרוניקה הרקידה, מגלים שלפני פחות מ-20 שנה פרצו הג'אנגל והדראם אנ' בייס לעולם מאותם רחובות במזרח לונדון. היו שם גיבורי תרבות, מאפייני לבוש, קהל מסור ואפילו כמה להיטים באם.טי.וי. אך שכשהאבק שקע ושנות הקסם הסתיימו, הג'אנגל חזר למקומו הטבעי - למקלטים ולהאנגרים. שם הסאונד המלוכלך והביטים השבורים מתאימים לצבע הקיר המתקלף, לריקוד המסורבל ולגאוות האנדרגראונד.
"ההיסטוריה חוזרת עם שינויים", מסכם רביד. "הדראם אנ' בייס היה בתולי וצמח מהרייבים ומההארדקור, וגם כשעבר לפרסומות הוא נשאר במחתרת כי היתה תחושה שסוגרים את הז'אנר. אני לא יודע מה יהיה, אבל מה שבטוח זה שהדאבסטפ הוא הסאונד של העכשיו". דובדב מבקש להיות נחרץ מעט יותר: "הדאבסטפ הוא כמו ההיפ-הופ. הוא כאן לעוד הרבה שנים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם