כיסאות מוזיקליים: הסיקור השבועי של The Voice
בשבוע השלישי, The Voice ממשיכה לעסוק בקשר בין הגבר לאלוהיו ולשפוך לכל עבר את רגשות המתמודדים. והמנטורים? כדאי שיזהרו לא להפוך לדודות
בסדרה רבת הפרקים "הקול האלוהי" ממשיכה התוכנית לעסוק בקשר בין הגבר לכיפה ולאלוהיו. שוב מופיע מתמודד, יוסף בוכניק, שהוא ואלוהים צמודים. בימים של הדרת נשים, מוזר שלא נמצאה בכל הארץ אישה אחת שאלוהים בלבה וגיטרה בידה. המסלול האלוהי הוא דרך להגיע אל לב הקונצנזוס, להפוך את הדת לבסיס משותף, מחבק שילווה אותנו כל הדרך אל הגמר. דווקא משום שהתוכנית שאמורה להתעמק בקול ולא בתוכן עושה הכל כדי לחשוף את סיפורי גיבוריה טרם הגיעו לפורקן טלוויזיוני. המראה של המתמודדים המגיעים לשפיכה מוקדמת של הנפש בלי שנוגן ולו תו אחד הוא ניצול ציני של הרצון להיחשף ולהתגלות.
כשצוללים אל עבודת המנטורים אפשר להבין שהיא לא קלה. בעולם שכולו ויזואלי, לא קל לשמוע שיר מבלי לדעת מי הזמיר ומה צורתו ותווי פניו. המשימה קשה גם מהצד השני, לעמוד ולשיר כשכל דעתך נתונה בתזוזת הכיסא של החבורה שגבה עומד מולך. זו משימה קשה פיזית, נפשית ותודעתית. והפרחים לנבחנים.
בצד התפאורה של קרובי המשפחה של המתמודדים - שמשמשים כמעריצים צמודים שלעתים מעוותים את תפיסת המציאות של המתמודדים וגורמים להם לחוש משל היו ארית'ה פרנקלין, כשלמעשה הם יותר יובל המבולבל - מכילה התוכנית מורכבות אחרת. The Voice, כמו דומותיה, מבוססת על אשליה. סיטואציית האודישן יוצרת סצנה המבוססת על אופוריה מוזיקלית שמעלימה את תהליך היצירה. יצירות נולדות מתוך חפירה בנפש ובמגירות, בשיפוץ טקסטים ובהתמודדות עם קהל מנומנם שבא לבר נידח עם עשרה אנשים.
ב-The Voice מדד התהילה נובע רק מתוך צילום המסך של תשואות הקהל או סירובו. בין כל שלל מתמודדיה, בין אלפי נבחניה ועם יד על הלב: מה הסיכויים שתוכנית כזו תייצר את האביתר בנאי הבא, את הברי
גם בתוכנית השלישית שלה שומרים המנטורים את הקלפים צמוד לחזה. מלבד דברי חיבה ועקיצות הדדיות איננו יודעים האם ימיטו אסון על המתמודדים שבחרו בהם או שיביאו אותם אל הפסטיגל הקרוב כשהם משוחים בשמן מלכים. במיפוי היחסים הפנימיים, נראה כאילו זה אביב גפן מול שאר העולם. משעשע לראות איך האיש שמהפריים הראשון יוצא חוצץ נגד כל מה שמקטלג את המזרח למזרח והמערב לאיכות מתעקש לא לבחור מועמדים שאינם זזים מהמשבצת שלו. האומץ הוא לתת לשרית חדד לעבוד עם סיון טלמור (מישהו אמר אפרת גוש?) ולנסות להתמודד בגבורה עם ענבל ישראלי למרות שהיא אפילו לא מתקרבת לכוס התה שלו.
אבל ארבעת המנטורים שלנו צריכים להיזהר מהדודתיות החבויה בכל פינות הפורמט. סימניה כבר ניכרים: הדמעות, הרגש הפזור, משפטי ה"אתה הכוכב הבא של ישראל". זה קשה, המסלול ללב הצופה הישראלי הממוצע רצוף במחוות בינוניות ויכנעיות. המסלול לעולם המוזיקה, לעומת זאת, מחייב חדשנות וייחודיות.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום טלוויזיה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם