האיום האיראני: האם ל"הערת שוליים" יש סיכוי מול איראן?
"הערת שוליים" הישראלי ו"פרידה" האיראני מתחרים על תואר הסרט הזר הטוב ביותר באוסקר, והמצב לא נראה מעודד לאוהדי הקבוצה הביתית
- הערת שוליים מועמד לאוסקר
המועמדויות לפרס האוסקר לסרט דובר השפה הזרה הטוב ביותר (מה שנקרא "הסרט הזר הטוב ביותר") הוכרזו השבוע. שניים מהמתחרים הם הנציג הישראלי, "הערת שוליים" של יוסף סידר בכיכובם של שלמה בראבא וליאור אשכנזי, והסרט האיראני, "פרידה" של אסגאר פרהדי. אפשר לנחש שלטקס האוסקר (שייערך ב-26 בפברואר, שלוש לפנות בוקר לפי שעוננו) יהיה השנה רייטינג גבוה מהרגיל בארץ: איזו סיבה יש להישאר ערים עד השעות הקטנות של הלילה אם לא כדי לעודד את הקבוצה הביתית מול האויב?
קצת אירונית העובדה שדווקא שני הסרטים האלה נשלחו לקרב, משום שאף אחד משניהם לא מזכיר את הסכסוך אפילו ברמז. שלושת הסרטים הישראליים האחרונים שקיבלו מועמדות לפרס הסרט הזר עסקו כולם, בהיבט זה או אחר, בסכסוך הישראלי-פלסטיני (ב"בופור" של סידר וב"ואלס עם באשיר" של ארי פולמן - מלחמת לבנון, "עג'מי" של ירון שני וסכנדר קובטי כלל חיכוכים בין ערבים ויהודים ביפו). גם "גן עדן עכשיו" הפלסטיני, שהיה מועמד לפרס, הוא סרט פוליטי לחלוטין. לעומת כל אלה, "הערת שוליים" מתרחש כולו בעולם האקדמיה הישראלי, בלי שמץ של אזכור למצב. איראן - לו רצתה להתנגח - יכולה היתה לשלוח את "צייד של שבת", שמתייחס ליהדות כאל סמל של רשע, אך בחרה לשלוח את הסרט הטוב יותר.
עצם העובדה ששני אלו נבחרו לחמישיית הגמר מבין 63 המדינות שהעמידו סרטים לתחרות מעידה שהבחירה, לפחות בשלב זה, אינה פוליטית: הן ישראל והן איראן נמנות עם המדינות הפופולריות פחות בעולם בימים אלה. היה אפשר לחשוב שמספר היהודים הגדול בתעשייה ההוליוודית נותן לישראל יתרון באוסקר, אבל ההיסטוריה מוכיחה שזה אינו המצב. למעשה ישראל מחזיקה בשיא העולמי למספר המועמדויות הגדול ביותר לאוסקר הסרט הזר בלי שום זכייה: תשע מועמדויות, אפס פסלונים.
"הערת שוליים" לא זכה באור מן ההפקר: הוא סרט ברמה בינלאומית הראוי בהחלט למועמדות. החדשות הרעות מבחינת אוהדי הקבוצה הביתית הן שגם "פרידה" הוא סרט מצוין - והעובדה הזאת היא קונצנזוס. הוא כבר לקח כמעט כל פרס שכולל את קטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר, באתר הסרטים IMDB הוא זכה לציון גבוה יותר מכל סרט אחר - מכל מדינה שהיא - בשנת 2011, והוא הוכתר כיצירת מופת על ידי מבקרים רבים בכל העולם.
זמן רב נראה שהוא לא עומד להגיע אל האקרנים בארץ הקודש. אמנם סרטים איראניים כבר הוקרנו כאן בעבר, אבל "פרידה" הופק בסיוע ממשלתי, ויוצריו הביעו חשש שמא המממנים לא יראו בעין יפה את הקרנתו בארץ. הסקרנים נאלצו לצפות בו בדי.וי.די או דרך הרשת. בשבוע שעבר נודע כי למרות הכל הסרט יוקרן בישראל: הוא נרכש על ידי רשת לב, ויוצג החל מ-9 בפברואר.
צופים שיגיעו לבתי הקולנוע יגלו שהצפייה ב"פרידה" מאתגרת. זהו סרט דברני מאוד, ולכל מי שאינו דובר פרסית שוטפת כמעט לא נשאר זמן להרים את העיניים מהכתוביות כדי לראות את פניהם של השחקנים. סצנת הפתיחה מציגה את שני בני הזוג שבפרידתם אנחנו עוסקים: נאדר וסימין. היא רוצה לעזוב את איראן ולעבור למערב כדי להבטיח עתיד טוב יותר לבתה. הוא רוצה להישאר ולטפל באביו החולה. הם יושבים זה לצד זה, בחדר קטן שהוא - כך מתברר - בית משפט איראני, ומנמקים את עמדתם ישירות אל השופט, שהוא גם המצלמה. מהרגע הראשון הסרט מושיב את הצופים בכיסא השופט ומטיל עליהם להחליט מי צודק. וזה לא פשוט כל כך.
אם בהתחלה ברור לחלוטין מי אשם פה ומי חף, פרטים נוספים על המקרה מתגלים בהדרגה, ופרטים זעירים מפתיחת הסרט מקבלים חשיבות מכרעת. כל גילוי כזה משנה את התמונה ועשוי לגרום לצופה, שעליו הוטל תפקיד השופט, לשנות את דעתו. המתח שהולך ונבנה לא נובע מהשאלה האם הטובים ינצחו - כל הדמויות מוצגות באופן מעורר סימפטיה במידה זו או אחרת - אלא מהשאלה מי צריך לקחת את האחריות ולשאת בעונש. בלי מחוות מלודרמטיות בנוסח "אובג'קשן" ובזכות תסריט אמין, התסבוכת המשפטית מרובת הפיתולים הולכת ומתהדקת עד לסצנת הסיום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם