גרסת הבמאי: איך קרה שמרטין סקורסזה עשה סרט ילדים?
רגע לפני שהוא כובש את טקס האוסקר הקרוב עם מספר שיא של 11 מועמדויות לסרטו החדש "הוגו", לבמאי הענק מרטין סקורסזה יש כמה דברים לומר. על תקופות השפל בקריירה, על הרגעים הגדולים, על "השור הזועם" ועל איך מצא את עצמו, על סף גיל 70, בתפקיד אבא במשרה מלאה לילדה בת 12
"אתה מותש, אבל לילדה אין מושג", הוא מספר. "היא אומרת, 'תראה את זה, אני רוצה שתראה את זה. מה זה לדעתך - סוס או ארמדיל?' פעם הייתי פשוט חולף על פניה וממשיך. אבל עכשיו אני אומר לה, 'רגע, רגע. את מנסה להגיד לי שזה ארמדיל? כי זה לא. זה אוכל נמלים'. 'לא, זה לא', היא מתעקשת. פתאום יש את החור הזה שאני צריך למלא".
הוא מנמיך את קולו, שהופך ללחישה מתחננת, כדי להמשיך לתאר את השיחה עם בתו. "אני אומר לה, 'תראי, אני חייב לישון. מתוקה שלי, אני חייב לישון. תכף אעלה לקומה השנייה, יש שם חדר קטן, אני מתכוון לנעול שם את עצמי, אני חייב קצת שקט'. 'אין בעיה, אני אהיה בשקט', היא מבטיחה. 'כי אני צריך לקום מחר בחמש בבוקר', אני ממשיך. אלה הם חיי".
הוא צוחק, וצחוקו המתגלגל ממלא את החדר. שיערו של סקורסזה לבן כשלג, והוא נראה כמו מישהו מואר, שנענה לאיזו קריאה של משהו גדול יותר. אולי הכמורה, שהייתה אמורה להיות הייעוד שלו, או הקולנוע, שהפך לדת שלו.
לצד וודי אלן וסטיבן ספילברג, סקורסזה הוא אחד מקבוצה קטנה של במאים, שלא רק שמותיהם מוכרים אלא גם פניהם. החיוך שלו, הגבות העבותות שלו. מיד מזהים אותו, כפי שזיהו פעם את הצללית של אלפרד היצ'קוק.
כיום, כדי להגיע אליו צריך לעבור דרך שורה של עוזרות, שיודעות היטב את עבודתן - לאפשר למאסטרו לעבוד עם מינימום הטרדות והפרעות. אחת מהן מתקשרת לנייד שלי ושואלת בלחישה, "אתה חושב שתוכל להגיע ולהמתין בחוץ ליד הדלת? אל תדפוק. ואל תתקשר. אנו נבוא לאסוף אותך".
סוף סוף אתה מגיע אל הבנאדם בעצמו. הוא נמוך קומה, 1.60 מטר, ועמידתו איתנה. כמו מתאגרף בזירה, בלתי ניתן להזזה. הקול של סקורסזה, כמו של המאפיונרים בסרטיו, חזק ומשתלט על השיחה, והמונולוגים שלו מהירים וחדים. הרמז היחיד לקצת ביישנות מגיע כאשר תורך לשאול שאלה. הוא מרכין את ראשו, משלב ידיים, נועץ מבט בברכיו. כאילו המילים שלך נזרקות עליו וכדי לפענח אותן נדרש ריכוז מרבי.
תפסתי אותו קצת אחרי יום הולדתו ה-69, זמן קצר לאחר ששוחרר מחדר העריכה, שם בילה ימים ארוכים כדי ש"הוגו" יהיה מוכן לקראת הקרנת הבכורה שלו בארצות הברית. "זה היה מתיש", הוא אומר. "תאריך הבכורה הוקדם בארבעה שבועות, אז העורכת, תלמה שומכר, אחראי האפקטים רוב לגטו ואנוכי, עבדנו יומם וליל מאז סיום הצילומים בינואר שעבר. לפני עשר שנים אולי זה לא היה משנה. זה לא שאני כבר לא יכול לעבוד ככה, אני יכול, אבל רק 20 שעות ברציפות. אחרי יומיים אני מתמוטט, ואז מתאושש וממשיך".
"הוגו" (שעולה לאקרנים בארץ בחמישי, 23.2) הוא עיבוד של ספר הילדים רב המכר של בריאן סלזניק על יתום הגדל בתוך השעון של תחנת מונפרנס. הסיפור מתאר את יחסיו עם בונה צעצועים זקן, שמתברר שהוא לא אחר מאשר הקולנוען ז'ורז' מלייס (בן קינגסלי) בדמדומי הקריירה שלו. סקורסזה הוא פריק של שימור ושחזור סרטים ישנים, והוא מנהל קרן לשימור סרטים ממשרדו בניו יורק. לכן מבחינתו, הסרט הזה מאפשר לו לעשות מחווה לימים הראשונים של הקולנוע. מעבר לזה, בסרט יש הרבה דברים שסקורסזה עושה בפעם הראשונה: סרט ראשון שלו בתלת ממד, סרט ראשון לכל המשפחה והראשון שבעלילת המשנה שלו משתתפים כלבלבים.
רק רגע, מה קורה פה? אנחנו מדברים על מרטין סקורסזה, נכון? דוסטויבסקי של הרחוב, משורר התזת הדם ונסיך הכתר של כל גלמודי "אר-יו-טוקינג-טו-מי". הבחור הזה, כן?
"אף פעם לא ראיתי אותו כל כך מאושר", אומר מפיק "הוגו", גרהאם קינג, שכבר עבד עם סקורסזה ב"כנופיות ניו יורק", "הטייס" ו"השתולים". "ב'הוגו' הייתה לו הזדמנות לשחק בצעצועים חדשים", ממשיך קינג. "פתאום הוא גילה דרך חדשה לגמרי לצלם סרט. הוא היה מגיע לסט והיית שומע את צחוקו המתגלגל. מרטין נהנה מכל רגע, מכל התהליך. אהב את השיער, האיפור, ואת העובדה ששני הכוכבים הם ילדים. גם לא היה להם מושג מי זה מרטין סקורסזה. ליאונרדו דיקפריו, מרק וולברג, ג'ק ניקולסון, מאט דיימון ודניאל דיי לואיס יודעים מיהו ומתנהגים בהתאם. הילדים האלה לא ידעו מיהו וגם לא היה אכפת להם. בבוקר הם היו פוגשים אותו ואומרים, 'היי מרטי, מה עשית אתמול בערב? מה אכלת בארוחת הערב?' דיקפריו לא מגיע לסט ושואל את סקורסזה שאלות כאלה".
האם זו הסיבה שהוא עשה את הסרט הזה? לנצל את התקופה שלאחר הזכייה באוסקר כדי ליהנות מרגע של המלך-ליר-עם פרחים-בשיער? "הסרט עצמו הוא תענוג", הוא אומר ומיד מתקן: "רגע, זה נשמע... הסרט נעים. במובן מסוים, הסרט היה... מלהיב. נהניתי מהחוכמה שבו".
ההיסוסים שלו הם ביטוי לעובדה שמדובר בבמאי שלא מורגל לכך שגורלו הקולנועי מצוי בידיהם של ילדים בני שמונה. "פעם קיבלתי את הגישה של וו.סי. פילדס שלא לעבוד עם ילדים ובעלי חיים", הוא אומר, לפני שהוא עובר לספר על כלבת בישון פריזה לבנה שאשתו הרביעית, המפיקה ברברה דה פינה, קנתה לו. נראה שמוסר ההשכל הוא "החינוך הסנטימנטלי של מרטין סקורסזה".
"בארבעת הימים הראשונים התנגדתי מאוד לכל הרעיון", הוא מספר. "הכלבה הזו הייתה בכל מקום. היא לא הייתה מאולפת. ואתה יודע, אני מהלואר איסט סייד, שם שום דבר לא מאולף. רק ביום הרביעי או החמישי, הדרך שבה הכלבה הביטה בי, אני חושב שזה היה סנטימנטלי. היא כאילו ציפתה למשהו ממני. תשומת לב, אולי עזרה. אבל מה היא רוצה שאעשה? היא רוצה את זה? אני עושה משהו. לא. אולי את זה? כן! מצאתי! זה לא מעניין? הצלחתי לתקשר עם הכלבה הזו. ואז התאהבתי בה בטירוף. שילבתי את זואי ב'עידן התמימות', ואמא שלי מחזיקה אותה על הברכיים ב'החבר'ה הטובים'. הכלבה המסכנה כמעט חטפה התמוטטות עצבים מכל הצעקות והיריות".
סקורסזה מדבר, ופתאום אני תופס שהוא הצליח לחמוק ממתן תשובה לשאלה שלי. אז אני שואל אותו שוב, מדוע עשה את "הוגו". "הילדים", הוא עונה. "אני כבר לא צעיר, ומתגורר עם ילדה בבית כמעט כל יום במהלך 12 השנים האחרונות. זה משנה דברים. זה שונה מהתקופה שבה גידלתי את שתי הבנות הנוספות. הייתי אז הרבה יותר צעיר, כל עתידי היה לפני. עכשיו זה שונה. עכשיו אני רואה את העתיד מבעד לעיניה של בתי. היא מנסה להבין את העולם סביבה: 'מה הפירוש של זה? מה זה? מי זה? אני מאמינה בזה, אני לא מאמינה בזה...'. מדברים ומדברים ופתאום אתה מגלה שאתה חי עם זה, כל יום. חיות מחמד, סטיקרים, דברים שרואים בתלת ממד, או המוזיאון הזה שביקרנו בו".
לסקורסזה יש עוד שתי בנות: קתרין, מאשתו הראשונה, שאותה פגש כאשר היה עדיין סטודנט לקולנוע באוניברסיטת ניו יורק בשנות השישים; ודומניקה, מאישתו השנייה, העיתונאית ג'וליה קמרון, שעמה
התחתן ב-1975 לאחר שראיינה אותו ל"רולינג סטון". שתיהן מבוגרות - באחרונה נסע סקורסזה לשיקגו לחתונה של דומניקה.
דווקא נישואיו בפעם החמישית, לעורכת הספרים הלן מוריס שאותה פגש במהלך הצילומים של "קאנדאן", מחזיקים מעמד הכי הרבה זמן. נדמה גם שסיבוב האבהות השלישי משפיע עליו בצורה הכי עמוקה. המשפחה, יחד עם שני ווסט היילנד טריירס, גרים בדירה באפר איסט סייד, המלאה במדפי ספרים מקיר לקיר. חוץ מזה, אפשר למצוא שם גם פסלוני עץ של "השמן והרזה" ואת גיטרת הפנדר סטראטוקסטר של רובי רוברטסון מ"הלהקה". "אני רואה איך הוא השתנה", אומר קינג. "כאשר יש לך ילדים בשלב מאוחר בחיים, יש לזה הרבה יותר משמעות מאשר בגיל 30. ובטוח שיש לזה קשר להחלטה לעשות את 'הוגו'. ללא ספק".
עם כל אי הנחת של סקורסזה מהקלישאות של הוליווד (אומרים שהוא שאל "מה יעשה דג מחוץ למים?" כאשר דחה הצעה לביים את "השוטר מבברלי הילס"), לקריירה שלו יש את מבנה שלוש המערכות הקלאסי של הוליווד - עלייה, נפילה וקאמבק. הוא התחיל בזינוק מניו יורק להוליווד עם הסרטים "רחובות זועמים", "נהג מונית" ו"השור הזועם" - סרטים אישיים, מלאי יצרים, שעשו טיפול שורש לאובססיות של הבמאי והגיעו ישירות מתוך נפשו הסוערת. סקורסזי היה ידוע כבעל פתיל קצר, וניפץ לא מעט טלפונים וקירות. במשרד שלו היה רשום במקום בולט המספר של טכנאי הטלפון, כי פעם אחר פעם הוא היה תולש אותו מהקיר. פעם, בעת שצעק בטלפון על איזה מפיק, הוא השליך את השפופרת ושבר אותה. אבל סקורסזה לא עצר: הוא מיהר למעלית, ירד לרחוב, שלשל מטבע בטלפון הציבורי והמשיך לצעוק על המפיק.
"המילים הראשונות שלו כאשר הוא היה מתעורר בבוקר היו פאק, פאק, פאק, פאק, פאק", נזכרת איזבלה רוסליני, שפגשה את הבמאי בשיא תהילתו, לאחר שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן על "נהג מונית", והתחתנה איתו ב-1979. "אני חושבת שהוא השתמש בזעם כדלק כדי לקום מהמיטה ולהתמודד עם העולם. אם הוא לא היה נלחם, לא היה לו סיכוי. כי הוא אדם נמוך, שסבל כל הזמן מאסתמה, עם מסיכות חמצן והכל. אני חושבת שהוא היה זקוק לזעם הזה. חברים היו אומרים, 'היי מרטי, תירגע, אל תתעצבן'. אבל בעיני זה היה יותר כמו מנוע. מכונית קטנה שמנסה להתניע בבוקר. בררמממ. ברררמממ".
אלה היו ימים של תהילה והפרזה. 150 ניצבים נאלצו לעמוד ולהמתין בשעה שסקורסזה דיבר עם הפסיכיאטר שלו על הסט של "ניו יורק ניו יורק". מטוס פרטי נשלח מפסטיבל קאן ב-1978 להביא קוקאין מפריז. אבל הכל התנפץ ב-5 בספטמבר באותה שנה, כאשר שילוב של קוקאין באיכות לא טובה, אסתמה והאוויר הדליל בפסטיבל הקולנוע טלוריד הכריע את סקורסזה, שהובהל לבית החולים עם דימום פנימי, ספירת כדוריות דם שעומדת על אפס ובמשקל 50 ק"ג. "זה היה מאוד מפחיד", אומרת רוסליני. "מרטי היה מאוד חולה. לא הייתי בטוחה שהוא ייצא מזה".
בעת שהתאושש בבית החולים בניו יורק, רוברט דה נירו קפץ לבקר אותו. דה נירו אחז בידיו עותק מרופט של התסריט של "השור הזועם", על יצר ההרס העצמי השיטתי של המתאגרף ג'ק לה מוטה. סקורסזה לא רצה שום קשר לזה. "לא היה לי מושג באגרוף", הוא משחזר. "אבל בוב בא אלי לבית החולים ואמר, 'יאללה, מה אתה רוצה לעשות? רוצה למות? זה מה שאתה רוצה? אתה לא רוצה לחיות ולראות את הבת שלך גדלה ומתחתנת? מה, אתה הולך להיות אחד הבמאים האלה שעושים כמה סרטים טובים וזהו? אתה באמת יכול לעשות את הסרט הזה'. מצאתי את עצמי אומר לו או-קיי. בסופו של דבר, כאשר הייתי גמור, הבנתי שכן, אני צריך לעשות את הסרט הזה. כבר לא היה אכפת לי. אמרתי לעצמי שאם כבר ליפול, אז בגדול. ידעתי שזה הדבר האחרון שאני צריך לומר. אם אני יכול לומר משהו, זו ההזדמנות האחרונה שלי לעשות זאת".
אולי זה לא צריך כל כך להפתיע. מרטין סקורסזה, מלך המאפיה, משורר הבודדים, שכונות העוני והאנשים שבשולי החברה, פשוט רוצה לאהוב ולהיות נאהב, כמו כולנו. זכייתו באוסקר על "השתולים", לאחר שנים של כישלונות, הייתה מאוד חשובה לו. "כולם צוחקים עלי, 'סקורסזי לא ציפה שהוא יזכה באוסקר'", הוא אומר. "באמת לא ציפיתי לזה. פשוט ניסיתי להמשיך לעבוד. כי ההצלחה והסיפוק האמיתיים באו בעיני מעשיית הסרטים האלה, בלי שהם יהיה שוברי קופות ובלי לזכות באוסקרים. זה היה הקטע".
היה לזה קשר ל"הוגו"? זאת אומרת, הרצון החדש שלו לבדר? "ייתכן", הוא אומר. "אם זה 'שאטר איילנד', 'הוגו' או 'לחיות בעולם החומרי' (הסרט הדוקומנטרי על ג'ורג' הריסון - ט"ש), בסופו של דבר כולם זה תגובה לזה. אני אוהב לעשות קולנוע עם נרטיב הוליוודי, מהסוג שגדלתי עליו, כך שתמיד תהיה לי משיכה לזה. אבל כבר לא נשאר לי זמן. אני מחפש משהו שבוער לי להגיד".
מעניין שהוא מדבר על זמן. יש שעונים מתקתקים לכל אורכו של "הוגו", שיחד עם "שאטר איילנד", עוד בית רדוף רוחות, מסמל את הגעתו של סקורסזי למערכה השלישית בקריירה שלו, סיכום קליל ומלא קסם כמו פרוספרו ב"הסערה" של שייקספיר. אני שואל אותו אם לעתים הוא חושב על כמה זמן נשאר לו, כמה סרטים עוד יוכל לעשות.
"בעצם זה הדבר העיקרי כיום, הזמן שנותר לי", הוא אומר, ומספר על שלושה פרויקטים אפשריים: עוד ביקור בעולם התחתון עם דה נירו; סדרה של HBO על עסקי הרוקנרול עם מיק ג'אגר; והכי מבטיח - "דממה", עיבוד לרומן של שוסקו אנדו על שני כמרים, בגילומם של דניאל דיי לואיס ובניסיו דל טורו, המנסים להפיץ את הבשורה ביפן של המאה ה-17. "יש עוד כמה עניינים טכניים וחוקיים שאנו עובדים עליהם, אבל זה קרוב", הוא אומר. "בסוף זה תמיד החומר, הנושא. האם זה מושך אותך? האם תוכל למצוא משהו לומר שנמצא בלבך ובמחשבתך? כל מה שאני יכול לעשות זה לתת לזה כמה שיותר מעצמי - תשומת לב, אהבה, זעם, סבלנות, הומור, דרמה, ואת כל השיגעון שמלווה עשיית סרט עד שמגיע הסוף. אני חייב לעשות זאת".
הוא מעיף מבט לעבר הבלקברי המונח על השולחן לידו, כאילו מצפה שהוא יצלצל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם