בת השיר: לעמנואלה עמיחי יש יחסים מורכבים עם אביה
12 שנה אחרי מות אביה, המשורר יהודה עמיחי, בוחרת הבמאית והכוריאוגרפית עמנואלה עמיחי ליצור בלי מילים. בראיון לרגל הצגתה עטורת הפרסים "העצב של השכן עמוק יותר", היא מספרת על הגעגוע שאינו מרפה, על היחסים המורכבים עם השירה של אביה, על הריבות שהכין לה, על הריקודים המשותפים בסלון. וגם משחזרת את המיתולוגיה המשפחתית: ציון 60 במבחן על השירים של אבא (אחרי שהוא בעצמו הסביר למה התכוון המשורר)
שנים רבות חלפו מאז, ועכשיו תורה של עמנואלה להסתכן בלהביך את בתה. בימים אלה מעלה עמיחי את ההצגה "העצב של השכן עמוק יותר", עליה היא חתומה כיוצרת, במאית וכוריאוגרפית.
בהצגה, המשלבת רגעים מצועצעים, מטרידים ואלימים (כולל דם, רצח וגופות), יש גם לא מעט דימויים מיניים, בהם סצנה המדמה התעלסות על הבמה בין גבר לאישה בלבוש מלא. "מעניין אותי איך תגיב הילדה שלי אביגיל בת הארבע, כשתראה את ההצגה שלי כשתגדל", אומרת עמנואלה. "אולי היא תגיד: או-קיי, אני לא בטוחה שאני רוצה לדעת שאמא שלי יצרה וביימה את זה. אולי היא תעדיף שאני אשאר מבחינתה רק אמא".
בינתיים הספיקה אביגיל לצפות בקטע וידאו אחד שתיעד חלק מההצגה, ובו נראית שחקנית מבצעת עמידת ראש כשדלי לראשה. בתגובה, לקחה לפני כמה ימים דלי וניסתה לעשות איתו אותו דבר. "כשאני יוצאת מהבית, הילדה שלי שואלת לאן אני הולכת. זה נורא מוזר להסביר לילדה ש'אמא עושה הצגות'. זה ממש כמו להגיד 'ואבא שלי יושב וכותב שירים'. אני צריכה להסביר לה גם שסבא ישב וכתב שירים, ושאבא במאי קולנוע. אני אומרת, אלוהים אדירים, לאן היא תגיע? שתלמד משפטים, שתלמד משפטים".
אי אפשר שלא לתת את הדעת על כך שעמנואלה (33), בתו של המשורר הלאומי, אינה משתמשת במילים במרבית עבודותיה, גם לא באלה הקודמות - במחול, בתאטרון חזותי ובווידאו-דאנס. היצירה הזו לגמרי שלה - להבדיל ממופע שהעלתה בעבר, שהתבסס על שירי אביה. האם זה מבטא רצון לתפוס מרחק מיצירתו ולהותיר את צל האב מאחור?
"זו תסמונת בנים של. זה משהו שנמצא שם כל הזמן. באיזשהו שלב הבנתי שאבא שלי מוכר, גם אם הוא לא סלב מ'האח הגדול'. אם הוא היה במאי בתחום התאטרון או המחול, אני מניחה שהצל היה באמת מצל. אבל מעצם זה שאני בתחום אחר, אני לא מרגישה בתחרות או שהוא מהווה איזשהו איום. להפך. אני עדיין קוראת את השירים שלו, שממש מעוררים השראה. הם גם מאוד קולנועיים".
לא כתבת אפילו למגירה?
"הייתה תקופה שכתבתי לעצמי קצת שירים. יכול להיות שאחזור לזה, לא יודעת. אני מאוד אוהבת שירה אבל תאטרון חזותי ואבסטרקטי יותר מגרה אותי. מילה נותנת משהו קונקרטי נורא שאי אפשר לברוח ממנו, לטוב ולרע. מאחר שהרקע שלי הוא מחול, אני פחות עוסקת במילה עצמה, רוב העבודות שלי מבוססות על תנועה. אבל יש קשר בין שירה לתנועה - שתיהן מנסות להגיע לאיזה דיוק. שירה מאוד מעוררת השראה, כי בדימוי נקודתי אחד תקבל עולם ומלואו. גם במחול או בתאטרון חזותי, הרבה פעמים תנועה אחת - שאפילו לא צריכה להיות מורכבת מדי - מצליחה לתת דימוי שלם, שמספר סיפור ומשליך אותך לעולמות שונים".
"יש לי בת זקונים שבשנת 2000 תהיה בת 22, שמה עמנואלה, יהיה האל עמה", כתב בשיר יהודה עמיחי. בשיר אחר כתב: "ביום שבו נולדה בתי לא מת/ אף איש בבית חולים ועל שער הכניסה/ היה כתוב: 'היום הכניסה לכוהנים מותרת'./ וזה היה היום הארוך ביותר של השנה./ ומרוב שמחה/ נסעתי עם ידידי אל גבעות שער הגיא".
לאחר שאביה פגש את אמה חנה ונפרד מאשתו הראשונה (מנישואים ראשונים אלה נולד אחיה רון), נולדו להם שני ילדים - דוד ועמנואלה, שבאה לעולם ב-21 ביוני , היום הארוך ביותר בשנה, כשאביה היה בן 54. מילדותה זכורים לה כמה רגעים מכוננים, שהשפיעו על בחירתה במחול בפרט ובבמה בכלל. "כשהייתי בת ארבע, בגיל של בתי אביגיל, אבא ואני היינו רוקדים ביחד בסלון ביתנו על רקע מוזיקה קלאסית. ותמיד הוא היה מגלם תפקיד של נסיך שמחפש את הנסיכה, מלווה בג'סטות דרמטיות. רגע אחר אירע בגיל חמש, כשהורי לקחו אותי לראות בניו יורק את 'מפצח האגוזים'. מתוך שמלה גדולה של אישה ענקית יצאו המון ילדות רקדניות קטנטנות, זה נראה מדהים בעיני, ובאותו רגע התאהבתי בעולם הזה של הבמה".
נוסף לריקוד ההוא בסלון, שיתוף פעולה ראשוני נוסף עם האב התרחש כשהייתה בת שבע. "אבא כתב ספר לכל ילד שלו - לאחי הגדול דוד, לרון, אחי מנישואיו הראשונים של אבא, ולי", נזכרת עמנואלה, "ובכל ספר הגיבור היה הילד. לצורך הספר, אבא ביקש ממני לרשום דברים שנמצאים לי על השולחן. אז
יהודה עמיחי נחשב למהפכן בשירה העברית החדשה, זכה בפרס ישראל לשירה ולהכרה בינלאומית - בזכות ספריו שתורגמו ל-40 שפות , הוא המשורר הישראלי המתורגם ביותר בעולם. עם זאת, הוא היה רחוק מתדמית המשורר שמסתגר בחדרו. "אני לא בוהמיין שחי בעליית גג דולפת", אמר פעם בראיון. בראיון אחר הרחיב: "אני חי בתוך המציאות. במשפחה שלי אני לא האיש המפורסם. אין אצלי בבית דבר כזה שאבא כותב וצריך לשמור על השקט. לא מעריצים אותי. חלק מהזמן אני שוכח שאני משורר. אני חי".
"הוא היה מאוד נוכח בחיים של הילדים שלו", אומרת עמנואלה. "הוא חיכה לי אחרי בית ספר עם ארוחה חמה. הוא היה מכין מרקי עוף מאוד טובים וגם ריבות מעולות. הוא גם מציין באחד השירים שהיינו קוראים לו דוב, כי היה בו משהו דובי בהתנהלות, בקצב ואפילו קצת במראה. הוא לקח אותי לשיעורי בלט. אני זוכרת את הנוכחות המשמעותית שלו. לפעמים, כשאני מבקרת את אמא בבית ילדותי בשכונת ימין משה בירושלים, ונכנסת לחדר העבודה שלו, אני נזכרת בריח המקטרת שלו. בנעורים אבא היה מאוד חרד, הוא היה אבא דאגן כזה. אם לא הייתי חוזרת בזמן הוא היה מאוד דואג. אני זוכרת שכשהייתי חוזרת הביתה הוא היה יושב בסלון, עם המקטרת שלו, עם מלא עשן כמו הזחל בעליסה, אומר שהוא רק במקרה קם לשתות מים".
השירים שלו היו נוכחים בצעירותך?
"אני זוכרת שתמיד היה לו פתק בכיס. הוא כתב בכתב ידו, לא במכונת כתיבה, ניקד וערך את השירים. אבל עד לנעורי לא ממש קראתי שירים שלו. לא הייתי מומחית לשירת עמיחי. הייתי בתחום המחול. אחרי מותו השירים הפכו לדרך לשמור על קשר.
"אחי הגדול רון", נזכרת עמנואלה, "למד את השירים של אבא בבית הספר ונאלץ להיבחן על אחד השירים שלו. אז הוא בא לאבא לקבל שיעור פרטי, והתכונן למבחן ביחד איתו. אבא שלי הסביר לו מאל"ף עד תי"ו למה התכוון המשורר. הוא ניגש למבחן שמח. אחרי שבוע קיבל את המבחן בחזרה עם הציון 60. אבא הוזמן אחר כך להרצות באיזה אוניברסיטה, ואחד התלמידים הרים את היד וסיפר שהם למדו שיר שלו והיה ויכוח סוער בכיתה למה התכוון המשורר. אחד אמר כך, המורה אמרה אחרת. בוא תגיד לנו למה התכוונת בשיר. אבא שלי אמר לו: אני נורא אשמח להגיד לך, אבל במבחן שלך תרשום בדיוק מה שהמורה אמרה לך. זה הלקח הנצחי. ביצירה יש רבדים שגם היוצר עצמו לפעמים לא מודע אליהם, והם מתגלים לו תוך כדי היצירה, ובכל מקרה כשהיצירה פוגשת קהל, האפשרויות לפרשנות פתוחות. גם ההצגה שלי פתוחה לפרשנות".
כשעמנואלה התבגרה והפכה לרקדנית, אביה כתב לה: "אני רוצה לתת לה עצה:/ אל תשכחי את הכוח העצום של שיער נפתח/ ואת הכוח העצום של שיער אסוף בקפידה/ כדרך הרקדניות".
היא למדה בתיכון האקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים, לאחר מכן נסעה לניו יורק לבית הספר למשחק על שם סטלה אדלר חזרה ארצה ונסעה שוב לאירופה עם מי שהיה אז בן זוגה. הם שכרו מיניבוס, סיירו ממדינה למדינה וחיו מהופעות רחוב ("הכסף הספיק לנו לארוחה וקולה, אבל זה היה מאוד רומנטי"). כשחזרה סופית למדה משחק בניסן נתיב ולאחר מכן בתוכנית הרב-תחומית בחוג לקולנוע ותאטרון באוניברסיטת תל אביב. בין לבין יצרה עבודות וידאו (וידאו-דאנס וגם וידאו-שירה) שהוצגו בפסטיבלים בארץ ובעולם.
הצגת התאטרון-מחול החדשה והמקורית שלה, "העצב של השכן עמוק יותר" (בהשתתפות ג'רמי אלפסי, אילה ברסלר נרדי, מירב דגן, תמר לוין ומירב אלחדף) תעלה ב-23 בפברואר בתיאטרון תמונע. זו פנטזיה הומוריסטית אפלה שאינה כוללת טקסטים אלא בעיקר עבודה תנועתית של השחקנים-רקדנים, וכן קטעי "דיבוב" שלהם להקלטות טלוויזיה, קולנוע ופרסומות אמריקאיות משנות החמישים (למשל, קטעים מהסדרה "לוסי אהובתי", קטע מראיון נדיר של מרילין מונרו לקראת סוף חייה ועוד). הסיפור עוקב אחר גבר אחד וארבע נשים, שכלואים במטבח בורגני ולכאורה חיים בהרמוניה, עד שמתגלה ששלוש מהנשים למעשה מתות. הרביעית, מצדה, מסתובבת לאורך ההצגה עם דלי על ראשה. "בהצגה יש היבטים ביקורתיים על התפיסה של מהו אושר, מהו יופי, מהי נשיות", אומרת עמנואלה, "מה מסתתר מאחורי התמונה השמחה, היפה והזוהרת".
ההתכתבות של ההצגה עם שנות החמישים בתרבות האמריקאית קשורה למקום הרב שתופסת זו האחרונה בחייה של עמיחי. "ביקרתי בניו יורק יותר פעמים מאשר ביקרתי בהרבה מקומות בארץ, כי הזמינו את אבא שלי לעתים קרובות כמרצה אורח והרבה חברים ומכרים שלנו היו שם. בגיל חמש הייתי שם שנה, בגיל עשר למדתי שם שנה נוספת, ובגיל 20 למדתי שם עוד שנה. בדיעבד, לתקופות האלה יש השפעה גדולה עלי. מה שמשך אותי לשנות החמישים בתרבות האמריקאית הוא התחושה שיש סוד מאחורי החזות שהכל בסדר, הפער הזה בין המתקתקות, האסתטיקה ומחזות הזמר, להדחקה של הצד האפל, פוסט מלחמת עולם השנייה. לא הייתה לגיטימציה למה שעכשיו נורא מקובל - להוציא את הקישקעס החוצה. הכל היה נורא מודחק. ומה שמודחק הוא נורא מעניין".
מכיוון שההצגה אינה דוברת עברית, מושתתת על תאטרון-מחול ועוסקת בנושאים אוניברסליים, היא מעוררת עניין גם מעבר לים. בינתיים הופיעו בפולין (שם קטפה ההצגה את פרס השחקנים הטובים ביותר בפסטיבל התאטרון הבינלאומי "ואליס"), בגרמניה ובמקדוניה. במרס היא צפויה להשתתף בפסטיבל גדול לתאטרון חזותי בבלגיה, ובקנה השתתפות בפסטיבלים נוספים בגרמניה, בולגריה, פולין, לונדון וניו יורק. בארץ היא זכתה בפרס עיצוב התנועה ובפרס עיצוב התלבושות לבמה בפסטיבל עכו 2011.
"כיף לקבל פידבקים חיוביים, כמובן, אבל אני מוכנה לאפשרות שאקבל גם ביקורות שליליות", אומרת עמיחי. "בתחילת דרכו של אבי, אמרו שמה שהוא כותב זה לא שירה. עד אז היה נהוג לכתוב בחריזה ובשפה גבוהה, והוא בעצם הפך את השירה לחלק מהחיים, למשהו שהוא לא נשגב ומעל העם. אף הוצאת ספרים לא רצתה לפרסם את הספרים שלו, אז הוא פרסם בהוצאה עצמית, באיזה 2,500 לירות או משהו כזה. המסלול שלו יכול לעורר השראה אצל הרבה משוררים ויוצרים בכלל. אני חושבת שהרבה מהעשייה הוא פונקציה של אמונה, לא במובן הניו אייג'י, אלא במובן הפשוט של להאמין שאתה רוצה, להאמין שאתה יכול, להאמין שאין דרך אחרת. ולהתמיד".
מה אביך היה אומר לדעתך על מצבו המחפיר של שוק הספרים, על מעמדה האומלל בכלל של השירה ועל תרבות ה"ארבע במאה"?
"המצב היום באמת שונה. יש עכשיו המון הוצאות, ויש מין גודש כזה של ייצור של ספרים, אז נוצר עומס בשוק, שבאמת בתקופה שלו לא היה. אנחנו חונכנו תמיד לא להיתלות באמנות כמקור פרנסה, למרות שיש בזה קונפליקט, כי אם אתה לא נמצא לגמרי בתוך האמנות ויש לך דיי-ג'וב אז קשה לעשות את שני הדברים. אבא תמיד אמר שהוא מעדיף לא להפוך את השירה למקצוע, אמר שהוא לא רוצה לכתוב כדי לשלם את החשבון במכולת, ולהשאיר אותה כתחביב, במקום נקי. אבא שלי היה מורה כל חייו, מורה לספורט ולחלילית. אני מאוד מבינה את הגישה הזאת, להשאיר את האמנות במקום שלא תלוי בשום דבר חוץ מאשר בצורך. אני גם משתדלת למצוא את נתיב הפרנסה שבו לא אהיה תלויה רק בתחום באמנות, בהוראה בעיקר. לימדתי בעבר פרפורמנס בחוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית בירושלים, ולימדתי גם נשים חרדיות במכללה בירושלים. הופתעתי מהסקרנות שלהם לתחומי הבמה".
העניין המשפחתי במוות - שמתבטא בין השאר בדם הנשפך על הרצפה בהצגה שיצרה עמנואלה, ובשירים הרבים של אביה שעסקו במוות - משותף גם לבעלה של עמיחי, אורן כרמי, שכתב וביים מותחן אימה פסיכולוגי בשם "גולדברג ואייזנברג", שנמצא בעריכה בימים אלה. זהו סרט האימה הראשון שקיבל תקציב מקרן הקולנוע הישראלי. "נראה לי שזה בריא פסיכולוגית שיש גל סרטי אימה ישראליים", אומרת עמיחי. "טוב שדור מוציא החוצה אלימות בדרך הזאת. אני חובבת סרטי אימה, מגיל צעיר, למרות שזה מאוד נדיר אצל בנות. מאוד קשה היה לי למצוא חברות שיראו איתי סרטי אימה".
"אבי היה אלוהים ולא ידע", כתב יהודה עמיחי. האלוהים של עמנואלה נפטר כשהייתה בת 21. כל אחד מילדיו בחר להתמודד עם המוות בדרך אחרת. אחיה דוד חזר בתשובה. עבור עמנואלה, חלק מההתמודדות עם מות אביה היה באמצעות מופע המבוסס על שיריו שהעלתה ב-2003, " מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול". " זאת הייתה דרך להתמודד עם המוות שלו וגם נחמה", היא אומרת. "כיוון שהוא לא היה בחיים, זאת הייתה דרך להיפגש איתו על הבמה, מה שהייתי מאוד רוצה שיקרה באמת ולא יכולתי".
במופע ההוא רקדת לצלילי הקלטה שלו קורא משיריו. הקהל הצטמרר.
"בהקלטה הוא הקריא שיר מקסים שלו שנקרא 'כשאמות', מין צוואה עצמית כזאת, עם המון הומור, נורא נוגעת ללב. זאת הייתה חוויה גם בגלל הסיטואציה שבה הוא בחר לקרוא את השיר. הוא כבר היה די חולה, ושומעים בהקלטה מין צרידות בקול שלו. זה אולי היה מפגש בדרך קצת מוזרה וחשופה מאוד, ובגלל זה לא המשכתי לרוץ עם המופע 300 פעמים אלא רק פעמיים. זה היה כל כך רגשי, שאולי לא היה מספיק מרחק אסתטי".
יהודה עמיחי כתב לא מעט שירים על בתו. אחד מהאהובים עליה ביותר הוא השיר "ילדתי הקטנה מסתכלת": "ילדתי הקטנה מסתכלת לתוך עיני,/ כמו לתוך חלונות של בית אבלים אפל,/ אבל היא רואה בתוכו/ חתנים וכלות מתכוננים לטקס./ ילדה קטנה מלאת מזון/ כלי גדוש אושר, שק מתוק (...) סימן הלידה הקטן/ יזכיר לה גם שנים אחרי מותי/ שנולדה לאביה יהודה ואמה חנה/ ביום קיץ יפה".
"יש לי באמת כתם לידה קטן בברך", אומרת עמנואלה. "זה תמיד סימן להזכיר לי. הגעגוע אליו הוא געגוע נצחי, אבל אם בהתחלה הגעגוע הוא בלתי נסבל, עם השנים לומדים לחיות איתו והוא הופך למציאות. אם היית שואל אותי לפני ארבע-חמש שנים, הייתי אומרת שחבל שהוא לא נמצא, אבל למדתי לקבל את זה שהוא לא יראה את ההופעה החדשה שלי, למשל".
עכשיו, כאם, את מרגישה בנוכחות של אביך במיוחד?
"יש רגעים כאלה שהחוסר שלו יותר מורגש. למשל בליל הסדר, או כשאביגיל מדברת עם אמא שלי בטלפון, ואני אומרת, חבל שהיא לא יכולה להעביר את הטלפון לאבא. או כשאביגיל שואלת אותי: איפה סבא יהודה? אני מקריאה לאביגיל עכשיו את הספר שלו, 'הזנב השמן של הנומה', שאבא כתב לאחי דוד. אני גם מוצאת את עצמי הרבה פעמים עם אביגיל בסלון, רוקדת, כמו שאבא עשה איתי. אני זוכרת שנסעתי עם אבא לקטוף פטריות בשבת. ככה עשיתי גם עם אביגיל".
בחרי שיר של אביך שהוא משמעותי במיוחד עבורך.
"בספרו האחרון של אבי, 'פתוח סגור פתוח', מופיע השיר הקצרצר הבא: 'הגוף הוא מקום העבודה של הנפש, הגוף הוא המעבדה לניסויים וחידושים ואמצאות' (כך במקור - שב"נ). אני חווה את המשפט הזה כאמיתי, כי אני עובדת בתחום של הגוף ופעולת הגוף. כמו שהמילים היו בעצם הכלי שדרכו אבי ביטא את עצמו, עבורי הגוף והעולם החזותי הם המקום שבו אני מבטאת את עצמי. השיר הזה מדבר בדיוק על זה. הגוף הוא המעבדה האמיתית".
בואו להמשיך לדבר על זה ב-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם