אני אכן חרא של בנאדם: קווים לדמותו של ליאור שליין
ליאור שליין חולה עבודה, מכור לשליטה, חרד לדימויו העצמי ומאבד לעתים את העשתונות. בקיצור, כל התכונות שהופכות את "מצב האומה" לתוכנית המצחיקה שהיא
לפני שלוש שנים "הלילה", הלייט נייט של ליאור שליין בערוץ 10, היתה מועמדת לפרס תוכנית האירוח הטובה ביותר בטקס פרסי הטלוויזיה. לקראת הטקס התבקשה ההפקה לשלוח דיסק ובו שני קטעים מייצגים - אחד מתוך ראיון והשני ממערכון. לא איש כמו שליין יקל ראש בפרוצדורה כזאת.
בקשתו המדוקדקת מצוות התוכנית היתה שיבחרו עבורו חמישה קטעים אופציונליים מכל סקציה, שאורכם 30 שניות כל אחד ובעלי מרווחים של 10 שניות "בלאק" (מסך שחור) ביניהם. רק בחדר העריכה התברר שבעקבות כשל הפקתי, אי הבנה או סתם טעות אנוש, חמשת קטעי המערכונים לא הוכנו במועד. שליין השתולל. הוא צלצל לגורם הרלוונטי בהפקה כדי להבין את פשר התקלה, וסינן משהו בנוסח: "אם בעוד עשר שנים יעשו עליי כתבה וישאלו אנשים מסביבי מתי היה הרגע שבו איבדתי את העשתונות, תזכרו את הרגע הזה". הנה הכתבה, הנה הרגע.
בסיפור הזה מקופלים שני צדדים דומיננטיים באישיותו של שליין: השליטה בפרטים עד רמת הפסיק, שמיתרגמת לתחושת קטסטרופה כשמשהו משתבש (העלולה גם להידרדר לפסים לא נעימים); והחרדה העמוקה לאופן שבו התנהלותו תתפרש כלפי חוץ. סיטואציות המביאות את שתי התכונות לכדי התנגשות חזיתית יש בשפע.
ב-2007, כש"הלילה" רק עלתה וההד סביבה היה חיובי, חיפשו בעיתון "העיר", שבאותה תקופה מיתג את עצמו מחדש, פנים רעננות לשער הראשון. המערכת בחרה בשליין, אך באותה תקופה הוא גזר על עצמו תענית תקשורתית וסירב להתראיין. ב"העיר" לחצו, ולבסוף סוכם על כתבת התלוות להפקת "הלילה", שתשלב ציטוטים ספורים מפי הטאלנט. מטעמו של שליין שוגרה תמונת פורטרט, וב"העיר" השתמשו בה במסגרת הקמפיין הפרסומי שקדם להשקת הפורמט החדש.
אלא שאז הגיעה העת להוריד את הגיליון האמיתי לדפוס, וב"העיר" העדיפו לשים על השער תמונה פחות סטרילית, שצילם צלם מטעמם. שליין גילה זאת ונטרף. הוא ככל הנראה לא יכול היה לשאת את העובדה שדיוקנו המתולתל יוטבע על שער עיתון מבלי שאישר את התמונה מראש.
מבול הטלפונים שהמטירו אנשיו של שליין על כתבת העיתון ועל עורכיו לא הועיל, עד שבאזור השעה 23:00 בלילה, שעות ספורות לפני ירידת הגיליון לדפוס, התערב גם מנכ"ל ערוץ 10 לשעבר מודי פרידמן, וטלפן לעורך "העיר" דאז אורי שאלתיאל. "אנחנו בדרך", הודיע המנכ"ל, וכמה דקות אחר כך התייצב במשרדו של העורך ברחוב יוסף קארו בתל אביב, מגובה בפמליה רצינית שכללה את שליין, את היחצנית של ערוץ 10 באותו זמן חנה בירן ואת הסוכנת לשעבר של הטאלנט עירית נאמן.
עובדי העיתון שפשפו את עיניהם. סוללת האישים פצחה במסכת ניסיונות שכנוע במטרה לחזור לתמונה המקורית, ואף ביקשה לראות את הכתבה לפני פרסומה. שאלתיאל, טיפוס בלתי פורמלי, ניסה לרכך את האווירה. הטלוויזיה בחדרו בדיוק הקרינה את סיומת תוכניתו של שליין, ולמראה דמותו המרצדת על המרקע, שאל אותו: "איך זה שאתה גם בטלוויזיה וגם פה?". שום שריר בפניו של הקומיקאי לא זע.
בניסיון אחר לשבור את הקרח, פתח שאלתיאל בקבוק ויסקי. שליין לא שתה, אך הבקבוק חוסל. בין כוס לכוסית השתפרה האווירה בחדר, ובסופו של סשן לתוך הלילה הושגה פשרה לגבי התמונה; האפשרות ששליין
ליאור שליין, בסך הכל בן 33, שירת ככתב בבטאון חיל האוויר, ונחת אחרי השחרור במדור הסאטירי "סוף הדרך" ב"מעריב". בגיל 24 קיבל פינה בתוכניתו של יאיר לפיד; משם עבר לקשת ככותב בעונה הראשונה של "ארץ נהדרת"; ומיד חזר לרשת לתוכניתו "משחק מכור". במשך שלוש עונות הגיש את הלייט נייט בערוץ 10, וב-2008 גם את "עד הבחירות זה יעבור", תוכנית פאנל אקטואלית. לאחר מכן שב לרשת, וכיום הוא משמש עורך ומגיש של "מצב האומה".
בכל מקום שהגיע אליו הפך ל"וואן מאן שואו". אנשים שעובדים איתו מספרים שהוא מתפקד כמגיש, כמפיק ראשי, כיוצר וכעורך, ושתוכנית שלו לעולם לא תשודר לפני שכל מרכיביה עברו את אישורו. פעם אחת עיכב צילומים של מערכון שהשתתפה בו ענת וקסמן ב"הלילה" משום שהמדחום שהופיע בו, אביזר זניח לגמרי בסיטואציה, היה קטן מדי לטעמו. עוזר הפקה נשלח לקניון הסמוך, והמערכון לא צולם עד שהושג מדחום אלטרנטיבי לשביעות רצונו.
שליין - בוגר לימודי תואר ראשון במשפטים - לא מהסס לעגן את מעמדו כסמכות האמנותית הבלעדית באופן פורמלי. בחוזה שלו ב"משחק מכור" לקראת העונה השנייה, פוצל הסעיף "קרדיטים" לארבעה תתי-סעיפים מדוקדקים. נכתב בו ש"שמו של האמן יופיע ברולר בתארים הבאים: יוצר התוכנית (לפני היוצר הנוסף, גידי יהושע); מפתח התוכנית; משתתף בתוכנית (שני רק למנחת התוכנית, עינב גלילי); ועורך משנה וכותב ראשי (אם האמן יחפוץ בכך)".
"אנשים בכלל לא מכירים את הכישרון הניהולי של שליין, את החריצות, את האובססיביות במובן הטוב", מספר גיא מרוז, חבר טוב, "זו לא התעסקות בפרטים הקטנים, זה פירוק של האמ-אמא שלהם. כשאורלי ואני צילמנו פיילוט ל'אורלי וגיא בע"מ', הזמנו אותו ואת מרב (מיכאלי, זוגתו) להתארח. הוא התעקש לדעת מראש מה זה יכלול בדיוק, במה יעסקו השאלות וכמה זמן יוקצה להם, וזה למרות שהיה מדובר בפיילוט פנימי שבכלל לא יועד לשידור. אסור מבחינתו שיהיו סימני שאלה".
שליין כריזמטי, סוחף, חד, לא מוכן לשמוע "אי אפשר" או "אין מספיק זמן" או "זה מורכב מדי". שייעשה וזהו. פעם ביקש ב"הלילה" שיארגנו לו מעכשיו לעכשיו תפאורה של כיסאות מטופלים אצל רופא שיניים, ובהזדמנות אחרת ביקש בריכה ומקפצה. תוך כמה שעות היה הסט ערוך ומוכן לבקשתו. כשהדברים לא הולכים כפי שתכנן, הוא עלול להיות בוטה, לעתים אף אלים. בהפקת "הלילה" מספרים שבזעמו ראו אותו אפילו משליך כיסא ושובר אותו.
עם זאת, כוורת מצומצמת של אנשים מלווה את שליין באדיקות זה שנים, למרות המזג הסוער. עם הנשים בסביבתו הוא נוהג ביתר רכות, ובאופן כללי מודע לסוגיות של זכויות נשים: שליין לא ייתפס לעולם נגרר לבדחנות שוביניסטית, כנראה גם בהשפעת בת זוגו. הוא בעל זיכרון פנומנלי, שולט בכל מה שקשור לתולדות ההומור, בעיקר האמריקאית, מעריץ את התסריטאי ארון סורקין ומת על להקת הבילויים.
"הלילה" היא תחנה משמעותית בסיפור של שליין משום ששם החלה להתגבש הפרסונה שלו כמגיש (קודם לכן שימש כסיידקיק). הוא חתם בערוץ 10 על חוזה מתגמל, שמוערך ב-400 אלף דולר לעונה, לא כולל בונוסים על הישגים ברייטינג, אך גם מבקריו החריפים מודים שמבחינת מוסר העבודה האיש העניק תמורה מלאה.
שליין נהג להופיע במשרדים באזור השעה 8:00 בבוקר, מלווה את צוותי הכותבים לאורך היום, משייף כל פאנץ' לרמת גימור מושלמת ולא מצלם את מונולוג הפתיחה לפני שניסה אותו על שבעה אנשים לפחות. במקביל היה נערך מבעוד מועד לתוכניות הבאות, ופעמים רבות טלפן באופן אישי לאנשים שהוזמנו להתארח אצלו (מנהג שהוא מקיים גם היום ב"מצב האומה"). הצילומים היו מסתיימים בערך ב-18:30, ולאחריהם היה שליין עובר לחדר העריכה, מוודא שכל נעימת רקע או צחוק הודבקו במקומם, והולך הביתה באזור 23:00, דקות לפני השידור.
בתחילת דרכה היה הרייטינג של "הלילה" מוצלח, בוודאי בהשוואה לרצועת הלילה שהגיש לפניו אסף הראל, אך המספרים צללו בגרף עקבי, עד למצב שבו "היום שהיה", ששודרה אחרי שליין, השיגה נתונים טובים יותר. שליין, שמבין דבר או שניים בטלוויזיה, הרבה בטרוניות כלפי ראשי ערוץ 10 - על שעת השיבוץ, על העיתוי של מקבצי הפרסומות, מה לא. מנגד, בערוץ קיימו מחקרים וקבוצות מיקוד, שלטענת גורמים שם העלו באופן חד-משמעי את המסקנה ששליין "מבריח צופים". בשל כך החלו ללחוץ עליו שיפחית את נוכחותו על המרקע. בערוץ מספרים ששליין התבקש, למשל, להשאיר את הנחיית "עד הבחירות זה יעבור" לעינב גלילי או גורי אלפי, אך התעקש על מיקומו בפרונט.
בערך באותה תקופה התעמת שליין גם עם הסוכנת נאמן שליוותה אותו במשך שש שנים, מאז ימיו ב"מעריב", ויחסיהם הסתיימו בפיצוץ גדול שגלש לפסים משפטיים (על פרטיו הוטל חיסיון). שליין שכר בעקבות כך את שירותיו של הסוכן והעו"ד הלל סומר, אך כעבור שנה בלבד סיים את ההתקשרות עמו ועבר לבועז בן ציון, שמייצג אותו עד היום. גורמים בתעשייה מציינים שתוכנית "הלילה" הרוויחה מהשידוך הזה כמעט מיומו הראשון, משום שבן ציון נחשב לאחד הסוכנים החזקים בתעשייה, מה שהקל את שינוע הטאלנטים שלו לכורסת המרואיין. בערוץ 10, לעומת זאת, לא היו מרוצים מהתמהיל, ובחלק מהמקרים הפצירו בשליין לשנותו.
את הדובדבן האמיתי שמר שליין לתוכנית הסיום של "הלילה", רגע לפני המעבר לערוץ 2, כשצביקה הדר נכנס לאולפן רכוב על קטנוע והציע לו טרמפ ("ערוץ 2 שלחו אותי להביא אותך"). בערוץ 10 התפוצצו כשראו כיצד טאלנט שלהם הופך את המעבר למתחרים לחגיגה, ולרגע אפילו עלתה האפשרות לפסול את שידור הקטע אך לא יצאה לפועל.
לרשת הגיע שליין על תקן מנהל תחום הבידור - תפקיד שכלל את עריכת "מצב האומה" והגשתה לצד אחריות על כל שאר התכנים הקומיים של הזכיינית. אחד המהלכים הראשונים של שליין היה צירופה של אורנה בנאי. אבל הקדנציה הזאת תיזכר בעיקר בשל הפיאסקו של "שבוע סוף".
שליין רצה לאתחל את התוכנית, שבשתי העונות הראשונות דווקא נתנה פייט סביר ל"ארץ נהדרת", ולבנות אותה מחדש בפורמט של "סאטרדיי נייט לייב". המפיק יואב גרוס התנגד, והתנגשות חזיתית היתה בלתי נמנעת. "זו היתה מלחמה איומה, חוץ ממכות היה שם הכל", טוען גורם ברשת. "שבוע סוף החדש" נעשתה לבסוף בדרכו של שליין, בהשקעה של כ-200 אלף דולר לפרק, והובאה לקבורה אחרי ארבע תוכניות בלבד ורייטינג מעליב. הגעתו של מנהל תחום הבידור החדש פגעה במעמדו של אורי גוטליב, שהיה בורג מרכזי בשתי העונות הראשונות של "שבוע סוף"; הוא היגר עם פליטים נוספים של התוכנית ל"קצר משפחתי" וכך קנה לו שליין עוד אויב.
מעט אחר כך התמוסס הטייטל "מנהל תחום הבידור", ושליין, חבוט וחבול, התרכז בתפקידיו ב"מצב האומה". "היה מאוד לא נעים להיות ליאור שליין באותה תקופה", מתאר גורם שעבד איתו, "הוא הותקף מכל הכיוונים. 'מצב האומה' עדיין חיפשה את עצמה, 'שבוע סוף החדש' נכשלה, והוא היה הבחור החדש. מה גם שהוא הגיע כאנדרדוג ולא כווינר, אחרי שהרייטינג של התוכנית שלו בערוץ 10 היה בירידה. מזלו של ליאור שיש לו עור של פיל".
העונה הרביעית של "מצב האומה", שהחלה בינואר, היא הנצפית ביותר של התוכנית. צירופה של עינב גלילי לפאנל בטח לא הזיק, אבל נראה שאת עיקר ההצלחה יש לזקוף ל"דה ווייס", שמשודרת לפניה ומעניקה לה מקפצה של 40 אחוזי צפייה. אלא שמעבר למספרים היבשים, דומה שההישגים של "מצב האומה" הציפו מחדש את הדיון סביב הפרסונה של שליין. לומר עליה שהיא שנויה במחלוקת יהיה אנדרסטייטמנט.
לפני כשנה וחצי קיימו בעיתון "העיר" פאנל שמטרתו להכתיר את האיש השנוא בישראל באמצעות דיון של 32 דמויות "נבחרות" ועימות ביניהן בשיטת הנוקאאוט. שליין העפיל לחצי הגמר כשהוא גובר על אבי ניר, על איווט ליברמן ועל גיא מרוז (ה"מנצח", אגב , היה אהוד ברק). אמנם לא מדובר במדע מדויק, רחוק מכך, אבל הטורניר שיקף חלק מהתחושה האנטגוניסטית שקיימת כלפי שליין.
שליין לא עושה חיים קלים למבקרים. דמותו, אפשר לומר, מתעתעת. מחד גיסא, מראשית דרכו הוא מסומן כ"קומיקאי הימני" עקב התבטאויות שהעניק בראיונות עבר; מאידך גיסא, רק לפני חודשיים יזם כנס שכותרתו "מתי יבוא שוטר", שנועד "לחגוג את "מסיבת הסיום של חופש הביטוי". השתתפו בו קומיקאים בכירים, בהם אלפי, בנאי, עדי אשכנזי, שרון טייכר וערן זרחוביץ'. הטריגר לאירוע היה התיקון לחוק לשון הרע ואווירת המצור הכללית שבה שרויה התקשורת, ושליין פתח אותו בנאום אנטי ביבי נוקב. כך שככל הנראה לא מדובר בחבר מרכז ליכוד. מנגד יש הטוענים שמפגן המחאה הזה הוא בבחינת קליפה ריקה.
"יש לי בעיה אמיתית עם 'מצב האומה', אבל אני לא יודע אם המחלוקת בינינו פוליטית או מקצועית", אומר הקולגה אסף הראל. "כשהם מארחים את יריב לוין או מיכאל בן-ארי, לא משנה כמה הם יירדו עליהם ויספרו בדיחות על חשבונם - הם נותנים להם לגיטימציה. להגיד למישהו 'אתה גזען' ואז לחבק אותו זה בעצם להגיד: 'כולנו חבר'ה, לחלק יש דעות יותר לגיטימיות, לחלק פחות, אבל עזבו את זה, הכל סבבה, העיקר שיש הומור עצמי'".
ואולי ההתנהלות היומיומית של שליין מקרינה גם על המסך, והיא המקור לרתיעה ממנו. "לא הייתי אומרת שליאור שליין הוא ה'דובון אכפת לי' המתוק והרך ביותר להתכרבל איתו, גם לא הייתי משווקת אותו לאף אחד כאמצעי חימום ללילות החורף הקרים, אבל אני יכולה להעיד מקרוב שהוא איש מקצוע מעולה, חכם, מוכשר, סוס עבודה ואובססיבי לתוכנית שהוא מייצר", אומרת הקולגה עינב גלילי, "באשר לרייטינג שלנו העונה, אני חוששת שהוא קשור פחות לפרסונה הטלוויזיונית של שליין ויותר לפרסונה של שרית חדד ושלומי שבת בתוכנית לפנינו. אגב, גם אין לי שום בעיה עם זה. אני מוכנה בשמחה להיות מופע הקירור של שרית חדד".
שירה מרגלית, לשעבר סמנכ"לית התוכן ברשת שליוותה את פיתוחה של "מצב האומה", מסכימה שהמרכיב האישיותי משחק תפקיד. "ליאור הוא הארד-וורקר שמונע מאיזושהי אמת בסיסית וממוטיבציה לעשות טלוויזיה טובה, שנונה ואינטליגנטית. בדברים שלו יש אמירה, ולא תמיד היא פונה למכנה המשותף הרחב ביותר. הוא לא נופל לבדיחות דלוחות, וצריך לקחת בחשבון גם את האופי של התוכנית שלו שלא מאפשר לשים חיקוי של דמות ב'האח הגדול'".
"מסביב אני שומע שהוא מצטייר כאשכנזי קר, אבל אני חושב שכמו כל שחקן זו הדמות הטלוויזיונית שהוא בוחר לעצמו", אומר סיון מגזניק, הבמאי של "מצב האומה", אדם נוסף שמלווה את שליין מצעדיו הראשונים בטלוויזיה. "אופן ההגשה שלו לא מזלזל באינטליגנציה של הצופה. הוא באופן מודע בוחר שלא להאכיל פאנצ'ים בכפית. מי שלא מבין חלק מהבדיחות יכול לראות את זה כהתנשאות, אבל זה לא המצב".
ליאור שליין מסר בתגובה לנאמר בכתבה: "עד כמה שאני מצליח להבין מתקציר הכתבה שהועבר אליי, הטענה העיקרית היא שההצלחה עלתה לי לראש. ובכן, חשוב לי להבהיר: זה ממש לא נכון. הייתי חרא של בנאדם גם קודם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם