דעתן בלי תעודות: ליאונל פרטיין לא מפחד להצהיר שהוא מגלומן
ליאונל פרטיין, מתמודד The Voice שגרם לאביב גפן לפרכס, לא זכה להכרה מכיוון שקצת קשה לאכול אותו, גם כמוזיקאי וגם כאדם. ראיון
גבר בן 29, טוב מראה ובעל קול גבוה וצלול שנוטה להישבר במקומות לא צפויים. קור רוח. ליתר דיוק, כפור רוח. שום רמז למשהו שמזכיר פחד במה או חרדת כישלון לא נראה על פניו של פרטיין. זו גם לא היתה אדישות. הרגשות ניכרו בו בבירור. הוא בהחלט חש בנושאו הטעון של השיר "האמנם" (לאה גולדברג כתבה אותו ב-1943 כביטוי להתמודדות היהודים בפלשתינה עם ייסורי המצפון שקיננו בהם לנוכח זוועות הנאצים באירופה). אמנם הוא לא הצליח לצמרר כמו חוה אלברשטיין, כמובן (שביצעה את השיר במקור באלבומה "צמח בר" מ-1975), וגם עפרה חזה, אסתר שמיר ושלומי סרנגה עשו עבודה מרגשת יותר בשיר הזה, אבל בביצוע שלו היה משהו, וגפן קלט אותו.
פרטיין הוא בחור קצת משונה שאוחז בעברית דן כנרית בעלת מבטא ספרדי קליל (עדות לכך שנולד וחי בארגנטינה עד גיל 7) ומעיד על עצמו, חזור והעד, שהוא מגלומן. בכל זאת, הוא לא ממש התאכזב, לטענתו, לנוכח העובדה שרק מנטור אחד נשבה בקולו. "כל אחד היה רוצה שכולם יסתובבו", הוא אומר, "כולם הרי תמיד רוצים אישור לכישרון שלהם מכולם, אבל אני מבסוט לחלוטין גם ככה, כשאני האנדרדוג. הייתי קצת מופתע כשרמי לא הסתובב כי יש לי הערכה גדולה מאוד אליו, כל הילדות שלי היתה רמי. אבל בסך הכל חם לי בלב כשאני חושב על זה שאני אחד היחידים בתוכנית שרק מנטור אחד הסתובב אליהם. זה יוצר אותנטיות סביב הקשר שלי עם אביב, משהו חזק יותר, תחושה שאולי הוא באמת מבין אותי".
"אני חושב שהוא מבין שאני לא פחות מגלומן ממנו, ושאני מאמין שגם לי יש יכולת ליצור המנונים שיושרשו בתרבות הישראלית. לא הרבה אמנים מודים בזה, אבל אנחנו כן. אני פשוט יודע שיצירה זה משהו שבהכרח גורם לך לתחושה מגלומנית כי אתה כל הזמן אומר לעצמך 'אלוהים, איזו מתנה קיבלתי'. כחלק מהמגלומניות שלי אני גם דעתן, כמובן, אבל עכשיו אני גאה להיות בשקט, לסתום את הפה ולהקשיב לדעתן עם תעודות. אני, בינתיים, דעתן בלי תעודות. אני דעתן שמופיע באוזן-בר מול 120 איש, דעתן שאחינועם ניני מאוד אוהבת ודויד ברוזה חושב שהוא אמן נפלא".
הם אמרו לך את זה?
"בוודאי. גם בטלפון וגם בסלון ביתם. יש להם הערכה גדולה מאוד אליי. פעם, הרבה לפני The Voice, שלחתי לאחינועם דיסק ובו שירי משוררים שהלחנתי. אחרי יומיים היא צלצלה ואמרה לי שהיא המעריצה מספר אחת שלי ושאני ג'ף באקלי הישראלי, לדעתה".
קשה להצביע על הסיבה לכך שחוץ מניני ומברוזה רק מעטים הכירו את ג'ף באקלי הישראלי לפני שהגיע לאודישן לתחרות ריאליטי בפריים טיים של ערוץ 2. אפשר לייחס את זה לילדותו הלא פשוטה כעולה חדש בקריית מוצקין, או למחלת המעי הכרונית שתקפה אותו בזמן שירותו הצבאי ומנעה ממנו לעסוק במוזיקה לאורך תקופות מסוימות בחייו. אבל פרטיין הוא לא עד כדי כך סינדרלה: יהיה נכון בהרבה להגיד שהוא לא זכה עד כה להכרה כיוון שקצת קשה לאכול אותו, הן כמוזיקאי הן כאדם. הוא מתקשר, מוזיקלית ודיבורית, בדרך מאוד לא שגרתית; הוא דבק בשימוש בעברית רהוטה ובנטייתו לאמנות טוטאלית בעלת מורכבות מוזיקלית וטקסטואלית. הוא לא מתכוון ליישר קו עם הסביבה התרבותית שבה הוא חי; הוא מתכוון לגרום לסביבה ליישר קו עמו.
בילדותו ובנעוריו המוקדמים הוא בכלל היה ספורטאי. לטענתו, הוא היה מוצלח במיוחד בתור אצן, שייט, שחקן כדוריד ולוחם טאקוונדו ("בארגנטינה הייתי אחד הילדים היחידים במדינה שהגיעו לחגורה כחולה"). אמנם למוזיקה הוא נחשף בגיל צעיר ("לאבא שלי היתה גיטרה בעלת שני מיתרים בארון, והייתי מנגן עליה את ההתחלה של 'And I Love Her' של הביטלס"), אבל רק בתיכון, כשנבחר לבצע את "אפר ואבק" ביום השואה ("הבוחן אמר לי 'אתה תהיה זמר לא קטן'"), הבין לאן נושבת הרוח, מבחינתו. בהמשך הוא התקבל ללהקת חיל החינוך (הבוחן שקיבל אותו היה קלינשטיין, שלא זכר אותו באודישן). כעבור שנה וקצת הוא נאלץ לפרוש מתפקידו כסולן וכגיטריסט עקב מחלתו, שוחרר מצה"ל, ואת מקומו בלהקה תפס אלון עדר (שהפך, מאוחר יותר, לחבר קרוב שלו).
אלא שמחלת המעיים, כאמור, קטעה לפתע את התקופה הטובה בלהקה הצבאית, ופרטיין מצא את עצמו אובד עצות ומחפש עבודה. "לא הייתי בצבא מספיק זמן כדי להראות למקבלי ההחלטות מה לעשות איתי, ופשוט נעלמתי מהנוף במכה. בשלב מסוים לקחתי גיטרה, נסעתי לאילת ושם עברתי מלובי ללובי ושאלתי אם הם אולי צריכים נגן. בסוף מצאתי עבודה במועדון המלצרים המזמרים של מלון הרודס, והכל, פחות או יותר, הסתדר לי: עשיתי כסף די טוב, קיבלתי הערכה מהלקוחות במלון, ואפילו יצא לי להופיע שם עם סי היימן ועם דני רובס".
וחשת סיפוק?
"לא ממש, ולכן הגעתי לתל אביב. זו היתה תקופה מאוד קשה ובודדה בחיים שלי. לא הצלחתי לעסוק במוזיקה כי הייתי אחרי התקף של המחלה, אז עבדתי בתור מוכר בקיוסק בארלוזורוב. מכרתי סיגריות וגלידות ליהודה עדר, ליגאל בשן, לדני סנדרסון, לדויד ברוזה, לכל המוזיקאים שגרים בסביבה, ולא מצליח לשכנע אותם שאני מוזיקאי רציני. כל מי שאמרתי לו את זה חשב לעצמו 'אם ככה, אז מה אתה עושה פה?'. מה שהיה הכי קשה זה שלא היה לי שום דבר לעשות אחרי העבודה. אם היו לי חברים להסתובב איתם זה היה עובר בשקט, אבל לא היו לי חיי חברה באותה תקופה. לא יודע למה, פשוט לא היו לי כאלה. בסופו של דבר חזרתי לאילת, הקמתי שם להקת רוק, עשיתי כסף טוב ואפשר להגיד שחייתי בים. אני מאוד אוהב את הים ".
אז בכל זאת יש בך קצת דם לטיני.
"לא, לא, זו לא הסיבה. אולי זה קשור לזה שאני בן מזל דגים".
לפני כחמש שנים הוא חזר לתל אביב, ובהמשך החל להופיע כשהוא מציג חומרים מקוריים וקאברים, הוציא שני סינגלים ("חלום של רץ" ו"הללויה", שהושמע כמה פעמים ברדיו), עבר ניתוח קשה להסרת המעי, מצא אהבה, חווה פרידה כואבת וקיבל, כידוע, זימון לאודישן של The Voice. בשנתיים האחרונות הוא גם משמש חונך לילד הסובל מתסמונת אספרגר (סוג של אוטיזם קל, שבא לידי ביטוי בלקות בתקשורת לא מילולית) בבית הספר הדמוקרטי וכמורה פרטי למוזיקה. הוא פנוי, אבל אין סיכוי להיתקל בו באחד הברים - הוא לא מגיע למקומות כאלה. נשאר בבית, שומע ג'ף באקלי, רדיוהד, בילי ג'ואל, רופוס ויינרייט. "אני הדבר הכי לא תל אביבי שיש. אני לא מסתובב בברים, לא אוהב את התרבות הזאת, לא שותה אלכוהול, לא מעשן, לא שומע מוזיקה בווליום גבוה. כשאני רוצה לבלות, אני הולך עם חברים לאכול פיצה. יש גם נשים בחיי, נשים רבות, אבל אני לא צריך ברים בשביל זה".
אז איפה אתה מכיר אותן?
"אם מישהי שומעת יצירה שלי בפייסבוק, למשל, היא פונה אליי, ומשם אנחנו יכולים להתגלגל, תוך יומיים-שלושה, לסלון שלי - אבל לאו דווקא למשהו מיני. אין לי קטע כזה של לשחק אותה ולהוציא איזה 200 שקל על בקבוק יין רק בשביל להשכיב בחורה. אם אני רוצה להשכיב מישהי, אני אשכיב אותה באפס שקל. אני לא צריך את הפאסון הזה. כשמישהו מזמין מישהי לבקבוק יין כדי לשכר אותה ולהשכיב אותה, זה הדבר הכי משפיל שיכול להיות בעיניי - וזה בעיקר משפיל את עצמו כי היא שכבה איתו כשהיא בקושי מודעת. בחיים שלי לא שכבתי עם מישהי שיכורה - ושכבתי עם הרבה נשים. הרבה מאוד".
הן בטח מתלהבות מהעברית שלך.
"יכול להיות. אני מגלה, עם הזמן, שלא צריך לפחד להיות חנון, במירכאות, כמוני. אני לא מתיימר להגיד שיש לי שפה גבוהה. אני פריפריאלי מהקריות, בור ועם הארץ, בקושי קורא ספרים. אני פשוט אוהב לדבר נכון מבחינה תחבירית ולשונית. הרבה שואלים אם אני עושה את זה בכוונה, אבל התשובה היא לא. זה אני, זה בא לי טבעי. אני לא מתפשר על האני שלי".
ב-The Voice לא הרגשת שאתה מתפשר על האני שלך?
"לא. האמת היא שהציעו לי לבוא ל'כוכב נולד' כמעט בכל עונה, ותמיד סירבתי. אבל כשקיבלתי את הטלפון ההוא הייתי בתקופה פורה מאוד מבחינה מוזיקלית, הרגשתי שאני על הגל, וזה מאוד התאים לי. במשך השנים גם הבנתי שחברות התקליטים לא מאמינות בשום אמן. הן מאמינות רק בכוח הצרכן ".
אולי אתה לא בדיוק החומר שמחפשים בגלגלצ.
"גלגלצ זה לא אינדיקציה היום לכלום. שמעתי רבות על מה שנעשה שם בחדרי חדרים ואני יודע בדיוק איך מתייחסים שם לאמן אנונימי. הבעיה היא שאנחנו מדינה לא מספיק מפרגנת תרבותית. זה נחמד לקרוא לבנאדם גאון ולשים עליו קצוץ. אנחנו מדינה שיכולה להלל אנשים, אבל רק במילים. כשיורד קצת גשם, אף אחד לא יבוא להופעה שלך. החלום שלי הוא למלא את הבארבי ביום גשום".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם