על הפרק: פרק ראשון מתוך "הדוור תמיד מצלצל פעמיים"
"הדוור תמיד מצלצל פעמיים" יצא לראשונה בשנת 1934 והפך לרב מכר, שקיבל גם עיבוד קולנועי בכיכובם של ג'ק ניקולסון וג'סיקה לאנג. כעת יוצא תרגום עברי חדש, ואנחנו מביאים לכם פרק ראשון מתוכו
הדוור תמיד מצלצל פעמיים כריכת הספר
פרק 1
זרקו אותי ממשאית החציר בערך בצהריים. עליתי אליה אתמול בלילה, ליד הגבול, וברגע שהייתי במשאית מתחת לקנבס, הלכתי לישון. אחרי שלושה שבועות בטיחואנה, הייתי צריך להשלים הרבה שעות שינה, ועדיין הייתי עסוק בזה כשהם עצרו בצד כדי לתת למנוע להתקרר. הם ראו רגל מציצה וזרקו אותי מהמשאית. ניסיתי להצחיק אותם, אבל כל מה שהצלחתי להוציא היה מבט חסר הבעה. בדיחות לא עזרו. אבל נתנו לי סיגריה. הלכתי לאורך הכביש, חיפשתי משהו לאכול.
כך הגעתי לטברנה הזאת "טווין אוקס". זה היה בסך הכול מזנון סנדוויצ'ים בשולי הדרך, כמו מיליון מזנונים אחרים בקליפורניה. היתה שם מסעדה ומעליה בית. שם הם גרו. בצד היתה תחנת דלק, ומאחוריה שישה קוטג'ים שקראו להם מוטל. נכנסתי לשם בסערה והסתכלתי על הכביש. כשהיווני הופיע, שאלתי אם עבר שם בחור עם קדילאק. הוא היה אמור לאסוף אותי כאן, אמרתי, היינו אמורים לאכול צהריים. לא היום, אמר היווני. הוא ערך את אחד השולחנות ושאל אותי מה אני מזמין. אמרתי מיץ תפוזים, קורנפלקס, חביתה עם בייקון, אנצ'ילדה, פנקייקים וקפה. די מהר הוא חזר עם המיץ והקורנפלקס.
"חכה רגע. אני חייב להגיד לך משהו. אם הבחור הזה לא יגיע, אני אהיה חייב לך. הוא היה אמור לשלם, ואני, אין עליי כסף."
"בסדר, תאכל."
ראיתי שהוא מאמין לי והפסקתי לדבר על הבחור עם הקדילאק. מהר מאוד ראיתי שהוא רוצה משהו.
"מה אתה עושה, איזה סוג של עבודה, אה?"
"אֶה, כל מיני דברים, כל מיני דברים. למה?"
"בן כמה אתה?"
"עשרים וארבע."
"בחור צעיר, מה? הייתי יכול
להיעזר באיזה בחור צעיר עכשיו. בעסק שלי."
"מקום נחמד יש לך כאן."
"המזג אוויר נחמד. אין ערפל כמו בלוס אנג'לס. אין ערפל בכלל. יפה, צלול, כל הזמן יפה וצלול."
"בטח מעולה בלילה. אפשר להריח את זה כבר עכשיו."
"ישנים טוב. אתה מבין במכוניות? בתיקון מכוניות?"
"בטח. אני מכונאי מלידה."
הוא המשיך לדבר איתי על האוויר הטוב, ועל כמה הוא בריא מאז שהוא קנה את המקום, ושהוא לא מצליח להבין למה העוזרים שלו לא נשארים איתו. אני דווקא יכולתי להבין, אבל בחרתי להתרכז באוכל.
"היי? אתה חושב שיהיה לך נחמד להיות כאן?"
בשלב הזה הורדתי את ספל הקפה, והדלקתי את הסיגר שהוא נתן לי. "אני אגיד לך מה. הבעיה שלי היא שקיבלתי עוד איזה שתי הצעות. אבל אני אחשוב על זה. זה בטוח."
ואז ראיתי אותה. היא היתה מאחור, במטבח, אבל נכנסה לפנות את השולחן. חוץ מהגוף, היא לא היתה איזו יפהפייה מדהימה, אבל היה בה משהו מרוגז, והשפתיים שלה היו משורבבות החוצה וגרמו לי לרצות למעוך אותן.
"תכיר את אשתי."
היא לא הסתכלה עליי. הנהנתי ליווני, נופפתי בעדינות בסיגר שלי, וזה הכול. היא יצאה החוצה עם הכלים, ומבחינתנו, היא בכלל לא היתה שם. בשלב הזה הלכתי, אבל חזרתי תוך חמש דקות, כדי להשאיר הודעה לבחור עם הקדילאק. עברה חצי שעה עד שהסכמתי לקחת את העבודה, אבל אחריה, עמדתי בתחנת הדלק, בפנצ'רייה.
"מה השם שלך?"
"פרנק צ'יימברס."
"שלי ניק פפדאקיס."
לחצנו ידיים, והוא הלך. תוך דקה שמעתי אותו שר. היה לו קול מעולה. מתחנת הדלק ראיתי את המטבח היטב.
"הדוור תמיד מצלצל פעמיים", ג'יימס מ. קיין, ספריית מעריב, תרגום: לאה ששקו
בואו להמשיך לדבר על זה ב-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם