זכייה לדורות: הטעויות הגדולות של האוסקר
במשך 84 שנות קיומה עוללה האקדמיה לא מעט עוולות בטקס האוסקר: התנכרות ליצירות מופת חשובות לצד הכתרת סרטים זניחים ולא ראויים. לקראת הטקס שייערך בלילה שבין ראשון לשני, קבלו את הפדיחות הגדולות של חברי האקדמיה
2. " הפצוע האנגלי" (1996) - ארוך, ארוך, ארוך. משעמם, משעמם, משעמם. מלאכותי, מלאכותי, מלאכותי. הנה המלחמה הארורה והנה הסבל הבלתי אנושי מצטלמים בפרופיל הכי מוצלח שלהם. סיפור אהבה מלוקק, נוצרי במתכוון, הלוקח בחשבון את הצלב הפרטי של כל גבר היוצא לשדה הקרב. דקלומים במקום מונולוגים, דמעות במקום יחסי אנוש. וזה הסרט שגנב את הפרס ל"פארגו".
3. "תנאים של חיבה" (1983) - האתנחתה הקומית בתולדות חלוקת האוסקרים. מלודרמה על אודות אם ובת המגלגלת את הצפוי בסיפורים, יחד עם הצפויות שבג'סטות המדמיעות שהמדיום הקולנועי ידע לשכלל עם הדורות.
4. "קרמר נגד קרמר" (1979) - הסרט, ונא להתאפק בבקשה מצחוקים ברמת סאונד חריגה, שחטף את הפרס מ"אפוקליפסה עכשיו". רק על עוול שכזה מגיע לו להשתבץ בכל רשימת קלון. לבד מכך יש פה שימוש ציני בעקרונות השטחיים וההוליוודיים ביותר שעורר הגל הפמיניסטי בדור הראשון שלו. כל זאת, יחד עם קוקטיל מלוח של דמעות, עשו לחברי האקדמיה את השנה.
5. "אנשים פשוטים" (1980) - ברוכים הבאים להרצאת המבוא בקורס לפסיכולוגיה משפחתית שנה א'. זה בכלל לא סרט, זהו פייפר ברמה של עבודת קולג' (או אולי עבודת גמר בבית ספר תיכון). כל קשר בינו לבין קולנוע כמדיום יוצר הוא פחות ממקרי. והמדמנה המלודרמטית הזאת היא שחמסה את הפסלון מ"השור הזועם".
6. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952) - משהו שההיסטוריה סילקה מהזיכרון הקולקטיבי, ובצדק. זוהי הדוגמה הצלולה ביותר לרובד האסקפיסטי שהקולנוע אוהב לקדם. בשיא המלחמה הקרה והשתלטות הפאשיזם המקרתיסטי על המוחות האמריקאיים הגיע סרט ראווה לא-כלומניקי זה, של ססיל ב' דה מיל כמובן, על אודות חיי הקרקס הנוצצים. העובדה שהוא גבר על "בצהרי יום" מתמצתת היטב את כל הסיפור.
7. "נפלאות התבונה" (2001) - הפרדוקס בהתגלמותו: שיא הבינוניות הפילמאית בסרט המגולל מעשה בגאונות אנושית. קשה היה למצוא במאי משמים יותר מרון הווארד להעביר אל הבד את סיפור חייו של ג'ון נאש, הכלכלן חתן פרס נובל שלקה בסכיזופרניה פרנואידית. קלישאות, קלישאות, קלישאות. ולא מדובר פה חלילה בסרט לערוץ הולמרק.
8. "לב אמיץ" (1995) - למעשה הסרט זכה באוסקר על לא עוול בכפו. מול מתחרים כמו "אפולו 13", "בייב", "על תבונה ורגישות" וכן "הדוור" היפה, קל היה לאפוס הריקני הזה, על לאומנות ופטריוטיזם חמורי, לקחת את התואר. לא רע ממאות הסרטים הדומים לו, אלא שעליהם אף אחד לא מסר עדויות מתלהבות.
9. "בדרכי אלך" (1944) - מיהו כומר מאושר? כזה שגם עוסק בספורט גם יודע לשיר וגם מחזיר למוטב חבורה של נערים פוחזים. בינג קרוסבי מככב באחד הסרטים הצבועים וגונבי הדעת שהוליווד, בשם הדת הממוסדת, הפיקה בימי מלחמת העולם השנייה. ההפך המוחלט מ"שיפוי כפול" האפל, שעליו הוא גבר בתחרות.
10. "התרסקות" (2005) - האבא של הניאו נצרות. מניפולציה רגשית וניצול החולשה החברתית שגרם הקפיטליזם החברתי. לא כלום ושום דבר מאופרים היטב ומוצגים כשיעור עמוק בפילוסופיה קיומית. אמנם חותם את טבלת הגרועים ביותר, אך מוביל אותה ככל שהדברים נוגעים בפוזה ובהעמדת פנים.
רק לשם הבהרה: סרטיו של צ'פלין "אורות הכרך" ו"זמנים מודרניים" כלל לא היו מועמדים לאוסקר. וכך גם סרטיו של היצ'קוק "זרים ברכבת", "חלון אחורי", "ורטיגו", "מזימות בינלאומיות" ו"פסיכו". גם לא "לאורה" של אוטו פרמינג'ר או "המחפשים" של ג'ון פורד או "ברטון פינק" של האחים כהן. גם לא הקומדיות של פרסטון סטרג'ס. ומדובר ביצירות שיכולות היו לאכלס בכבוד את רשימת הגדולים בכל הזמנים. היו גם כמה סרטים מעולים ("שדרות סאנסט", "מ.א.ש", "חמים וטעים", "צ'יינטאון" או "נשוויל") שדווקא היו מועמדים ולא זכו, אך לפחות הפסידו לסרטים ראויים כמו "הכל אודות חווה" או "פאטון". הרשימה כאן מתרכזת בסרטים, מקצתם יצירות נצח, שאכן זכו למועמדות, אך ננסים חטפו להם את התואר. קיצור תולדות האטימות והעיוורון.
2. "אפוקליפסה עכשיו" (1979) - בשביל יצירות שכאלה המציאו את הקולנוע, אך מתברר שזה אינו תנאי מספיק עבור יוצקי הפסלון המוזהב. הנה ההבדל בין בוחרי האוסקר לשופטי פסטיבל קאן. באותה השנה הוענק פרס דקל הזהב לעותק לא גמור של היצירה, שפרנסיס קופולה חשף בפני באי קאן. אך בעבור האקדמיה ההוליוודית גם הסרט המוגמר לא היה מספיק טוב.
3. "בוני וקלייד" (1967) - דווקא אפשר להבין את חבר הבוחרים שנבהל מרוח המהפכה שנשבה מכל סצנה בסרט זה. למה לא להעניק פרס לבינוניות מנחמת כמו "כחום הלילה" (בכיכובם של סידני פואטייה ורוד סטייגר)? למה להסתבך עם משהו שנראה בהוליווד כמו איזו התפרצות טרוצקיסטית אל תוך מסיבה מלוקקת של בנקאים?
4. "שיפוי כפול" (1944) - הנה קרב השליפות הקלאסי ברחוב הראשי של העיירה. מצד אחד האקדוחן הרע - פילם נואר קודר המייצג את מעמקי האופל של הנשמה. מהעבר האחר בינג קרוסבי, הכומר המזמר, גיבור "בדרכי אלך" הסתמי. הרע היה חייב לנצח, אבל מי בהוליווד מתחשב ביצירות המפלרטטות עם הפחד ועם האימה הקמאית? החמצה ממטר של הגול הכי בטוח בעולם.
5. "פארגו" (1996) - כל מה שנאמר בקטע הקודם, אבל בדיוק הכל, תקף גם לגבי ניצחון הנפיחה הארוכה "הפצוע האנגלי" על פני "פארגו". ויש פה תוספת: סרטם של האחים איתן וג'ואל כהן גם מצחיק. ואף זה לא הספיק להם שם בחדר ההצבעות בלוס אנג'לס.
6. "תפוז מכני" (1971) - האופטיקאי היה כנראה בחופשה, וכושר השיפוט יצא לעשות סקי בהרי ורמונט. אחרת אי אפשר להסביר את הטעות הדקה, כמעט בלתי מורגשת, אך המשמעותית מאוד, שבהעדפת סרט אקשן טוב (באמת) כמו "הקשר הצרפתי" על פני יצירתו הקאנונית, משנת תפיסות העולם, של סטנלי קובריק.
7. "טרומן קפוטה" (2005) - כמה סרטים גדולים כבר נעשו באמריקה במאה ה-21? אחד בלבד - "טרומן קפוטה" של בנט מילר. והנה גם הוא מפסיד לזבלון של פול האגיס "התרסקות". תמצית השכל העקום.
8. "נהג מונית" (1976) - אר יו טוקינג טו מי? כן, חבורה של אידיוטים, אנחנו מדברים אליכם. אתם שנתתם את הפרס ל"רוקי" הפרימיטיבי תוך העדפתו על פני הסרט של מרטין סקורסזה, ששינה את פני ההיסטוריה ההוליוודית. לפחות הייתם מעניקים את התואר ל"כל אנשי הנשיא" או ל"רשת שידור", שהיו גם הם מועמדים באותה השנה. לא, הלכתם על הנהימות והגעיות של סילבסטר סטלון. הבושה כבר בטח קברה אתכם מזמן.
9. "בצהרי היום" (1952) - אין מקום לאומץ אזרחי. או לפחות עדיין לא היה מקום שכזה בשנת 1952, בשיא מלחמת קוריאה ורדיפת השמאל בארה"ב. היה צריך לחכות לתוכנית הטלוויזיה האמיצה של אד מורו כדי להתחיל לכרסם בחלאה המקרתיסטית. "בצהרי היום" כבר הציע זאת קודם, אבל הפרס הלך לסרט הקרקס "ההצגה הגדולה בתבל". מוגי לב.
10. "אי.טי" (1982) - חבר הבוחרים ההוליוודי מורכב מאנשי תעשייה, כאלה היודעים להריח טרנד, להבין מסרים המיועדים למכנה המשותף הרחב ולצ'פר חברים שסיפקו הרבה עבודה לחברים נוספים. כל הנחות היסוד האלה קרסו מול הסרט הכי ספילברגי שספילברג עשה. חברי האקדמיה, גאוני המסחר בלוס אנג'לס, לא ראו את היתרונות הברורים שהציב מולם עמיתם היהודי הממולח, והעדיפו על פניו את "גאנדי" קפוץ התחת. ציון אפס במינהל עסקים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם