הפצצה האיראנית: הסרט שיקח ל"הערת שוליים" את האוסקר
הטיפול בסוגיות פנים-איראניות לצד עיסוק בשאלות מוסר אוניברסליות הופך את "פרידה" לאחת היצירות האינטליגנטיות בעשור האחרון. לתשומת לב חברי האקדמיה
''פרידה'', במאי: אשגאר פרחדי, איראן 2011
על שני שטיחים סותרים פוסע "פרידה" בדרכו אל בתי הקולנוע בארץ; השטיח האחד מרופד באינספור פרסי הוקרה בינלאומיים, שסרט זה כבר הספיק לגרוף. השטיח האחר, כולו מנומר בקוצים ובמסמרים, רואה ב"פרידה" סוג של שטן איראני. שהרי על פי חרך ההצצה הפטריוטי שאימצה התקשורת בישראל, הוא המחסום היחיד בדרכם המאושרת של יוסף סידר ושל "הערת שוליים" אל עבר האוסקר הנכסף.
>> אז מהם בעצם הסיכויים של "הערת שוליים" מול "פרידה" באוסקר?
>> באיראן דווקא לא ממש מרוצים מהנציגות שלהם באוסקר
אך מעבר למתרסי ההתכתשות המטופשת הזאת ממתינה לצופים אחת מהיצירות האינטליגנטיות ביותר שהקולנוע ידע להפיק מתוכו בעשור האחרון. סרט חכם, מתעתע, פרדוקסלי, משוכלל ביכולת ההבעה האסתטית שלו, וכמובן מלא ברק בכל הקשור לבניית דמויות של ממש באמצעות תסריט ודיאלוגים קולעים. ואין לשכוח את המשחק המדויק של כל צוות השחקנים - ארבע נשים ושני גברים - שבאופן קולקטיבי זכו אשתקד בפרסי המשחק המצטיין בפסטיבל ברלין.
נקודת הפתיחה פשוטה למדי: זוג נשוי משמיע טענותיו בפני שופט נעלם, היושב מן הסתם מאחורי המצלמה. ואולי בכלל קהל הצופים ולא מערכת המשפט האיראני הוא הנמען לטענותיהם. האישה, רופאה זריזת מענה שזה עתה אושר לה להגר מטהרן לאירופה, דורשת גט מבעלה. בלי ביצוע הליך הגירושים היא לא תוכל ליטול עמה אל ארצות הנכר את בתם בת ה-11. הבעל, בנקאי בעיסוקו, מסרב לנטוש את מולדתו, בעיקר משום שהוא מטפל באב קשיש, הנתון בצבת מחלת האלצהיימר. בהיעדר הסכמת הבעל, גורס החוק הנהוג באיראן, אמנם תוכל רעייתו לצאת את המדינה, אך ללא בתה, שאיש כלל אינו מתעניין בדעתה על המשבר הייחודי שמתחולל סביבה.
הכעס הרב שבו נתקפת האישה לנוכח סירוב בעלה מניע אותה לעזוב את דירתם המשותפת, ולעבור למגורים זמניים אצל הוריה האמפתיים. בהיעדרה, נאלץ הבעל לשכור בבהילות, ובהליך רשלני ביותר, מטפלת שתשגיח על אביו החולה. המטפלת היא אישה נשואה, מכונסת בדתיותה, מבנות המעמד החברתי הנמוך, שבעלה הסנדל מובטל כבר זמן רב. היא מקבלת על עצמה את משימת הטיפול בקשיש המבולבל, וזאת מבלי ליידע את בעלה השמרן הקיצוני, הטובל בתוך שלוליות של חומציות חברתית, ומכחיש את חלקו במצב האומלל שאליו הידרדר.
זאת ועוד: נוסף לאלמנט הדתי הנוכח במלוא עוזו בהווייתה של המטפלת החדשה, היא מביאה לדירה גם את בתה בת ה-6, אחרי שלא השכילה למצוא בעבורה סידורי שמרטפות. ופרט נוסף שיתברר רק בפתיחת חלקו השני של הסרט - המטפלת בהיריון, ונמנעת מלספר זאת למעסיק החדש שלה.
סבכי העלילה, על מרכיביה האנושיים האכולים מבפנים במתחים ובסודות מודחקים, מתפרצים לפתע כאשר מתרחשת מחלוקת עקרונית בין הבנקאי המעסיק לבין המטפלת המצויה ללא הרף במצב מגננה - הן בגלל נחיתותה הנשית בחברה המוסלמית והן בשל עוניה ומעמדה החברתי הנחות. היא מפוטרת ללא שום התרעה, ובתוך כך מועדת בחדר המדרגות של הבניין הבורגני שבו הועסקה, וסובלת מהפלה.
מי אחראי להפלה: הבנקאי שאולי דחף את המטפלת במורד המדרגות? המטפלת שלא מסרה מראש על מצבה? ואולי בכלל זוהי הרעיה-רופאה שנטשה את בעלה, ואילצה אותו לאלתר פתרון זמני בדמותה של המטפלת הבלתי מקצועית? ויש עוד אשמים פוטנציאליים שעוברים בסך מול שופט חוקר, שאינו מגלה סימני זריזות בטיפול בפרשייה. זאת מתוך הכרה עמוקה של הטבע האנושי, שכמו גוף חולה יודע לייצר מתוך עצמו את נוגדיו.
במבט כולל נראית עלילת "פרידה" כסוג של התנגשות ישירה בין שני רעיונות פילוסופיים שעיצבו במאות השנים האחרונות את עקרונות המוסר האנושי. הגישה האחת שגורסת כי על האדם להכיר בריק הקיומי שמסביבו ולקבל החלטה שהיא הכי מוסרית בתנאים המסוימים שבהם היא מתקבלת; לעומת הגישה המוכרת היטב מהציווי הקטגורי של עמנואל קאנט, הגורס כי אדם מחויב לקבל הכרעה פרטית שהוא מאמין כי היא המתאימה ביותר גם לחברה כולה.
בקיצור, השאלה היא האם הפרטים האנושיים המתרוצצים בתוך עלילת הסרט, כשהם לחוצים וכלואים בסוגר האישי שלהם, מסוגלים להתרומם מעל השקר והחשבונאות הקטנים שבתוכם הם טובלים, ולגבש לעצמם ולסובבים אותם מידות נכונות של נאמנות אישית, משפחתית, לאומית, משפטית; או שמא הפערים הגדולים בין מרכיבי העלילה - פערים מעמדיים, ג'נדריים, גיליים או דתיים - דנים לעוינות-עד את רכיבי הסיפור, שאינם אלא מרכיביה של החברה האיראנית בימינו.
"פרידה" - הטריילר:
קל לזהות את האיש הזקן חולה באלצהיימר כמייצג השלטון בטהרן, כשם שפשוט מאוד לתמרן בין שתי הנשים - הרופאה החילונית בת המעמד הגבוה והמטפלת הדתייה והענייה - כשתי מראות המשקפות אמת שקרית אחת. לא מן הנמנע שגם הגישות הסותרות, המתגלות באותם חיכוכים לא סימפטיים שחווים שני הבעלים, מגלמות שני צדדים של אותה אמפתיה זכרית, המגוללת דרך קבע את האשמות באשר הן על הנשים. העני תקוע בתוך מדמנת העלבון והיבבנות שלו; העשיר מאפשר לנשים לנהל מולו את ההצגה ששמה חיים, תוך שהוא מקפיד לשמור בכיסו את הקלף המנצח, האס של הגברים בני מעמד בעלי הזכויות, שאותו הוא יפעיל רק כנשק יום הדין.
ערבולן של סוגיות חברתיות פנים-איראניות יחד עם נושאים המוכרים היטב בדרמטורגיה המערבית הוא שהופך את "פרידה" לסרט סוחף כל כך, שגובר בקלות על כל מחסום תרבותי, שבעבר חצץ לעתים בין הסרטים האיראניים לבין מאסות הצופים במערב. אשגאר פרחדי, שכתב וביים את "פרידה", נחלץ באלגנטיות מהמלכודת הנרטיבית שסרטים מסוגו של "פרידה" נפלו לתוכה לעתים מזומנות.
במקום להיצמד אך ורק לשני ההליכים המשפטיים המקבילים המתחוללים במסגרת הסיפור - משפט הגירושין והבירור הנפתל של השופט החוקר את מקרה ההפלה של המטפלת - פרחדי פותח את הסרט לצילומי חוץ ולאתרי התרחשות מגוונים, ומסלק בכך את אותם אלמנטים דידקטיים שעלולים היו להטביע את "פרידה" בשיממון דרמטי.
קלותה של המצלמה הניידת אך הבלתי תזזיתית והשינויים המתמידים בזהות מספר העלילה - הגברים, הנשים, הילדות - שומרים על רעננות מתמדת של הסצנות ומעניקים בעצם לכל נמען את מה שהוא רוצה לראות. חובבי המטפורה החברתית ימצאו בסרט המון נקודות התייחסות; הכרוכים אחר מלודרמות משפחתיות ייהנו מטלנובלה קצבית. שלא לדבר על גבוהי המצח החופרים במנהרות הפילוסופיה, שזוכים כאן לזמן איכות נדיב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם