רמת חובב: זה זול, זה מפחיד וזה מצליח
סרטי אימה זולים, שלכאורה נערכו מחומרים מצולמים בחובבנות, הם החלום הרטוב של הוליווד. על היורשים של "פרויקט המכשפה מבלייר"
"פרויקט המכשפה מבלייר" היה, כמובן, בדיה מוחלטת. אותם סטודנטים אבודים היו שחקנים אלמונים, ושלושתם שלמים ובריאים (אולם עדיין אלמונים). זה לא אומר שהוא לא נקודת ציון חשובה בתולדות הקולנוע; סרט שהופק וצולם בתנאים חובבניים ובתקציב של סרט סטודנטים והפך להצלחה כלל עולמית. אחרי ההקרנות המוקדמות הוא כבר הוכתר כ"הסרט המפחיד ביותר בכל הזמנים". חלק ניכר מהצלחתו ראוי לזקוף לשיווק החכם של הסרט, ששמר על פני פוקר ולא הסגיר את העובדה שלא מדובר בסרט תיעודי אותנטי. ההצלחה המטורפת שלו נראתה כמו תרגיל שיווקי חד-פעמי. הלוא אי אפשר לתעתע בקהל פעמיים באותה דרך, נכון?
ובכל זאת, 13 שנה מאוחר יותר מורשת "המכשפה מבלייר" חיה וקיימת. אותה כתובית שפותחת את הסרט ייסדה ז'אנר סגנוני שלם שקיבל את הכינוי Found Footage (ומכיוון שתרגום עברי הולם עדיין לא נמצא, נכנה אותו כאן "חומרים שנמצאו"). בשנים האחרונות הז'אנר הניב כמה להיטים, בהם "קלוברפילד" ו"פעילות על-טבעית". בשבועיים האחרונים יצאו בארץ שני סרטי "חומרים שנמצאו" - "כרוניקה בזמן אמת" ו"השטן שבפנים".
"פרויקט המכשפה מבלייר" הוא הסרט שהפך את ה"חומרים שנמצאו" לתופעה קולנועית רחבה, אבל הוא לא המציא שום דבר. במובנים רבים הסגנון הפציע לפני הולדת הקולנוע: יצירות המבוססות על מסמכים כאילו אותנטיים שנכתבו על ידי גיבוריהם היו קיימות הרבה לפני התמונות הנעות. כל רומן מכתבים הוא "מסמך שנמצא", ותסכית הרדיו המפורסם "מלחמת העולמות" של אורסון וולס הדגים כמה אפקטיבית יכולה העמדת פנים כזאת להיות.
בקולנוע, ז'אנר המוקומנטרי - הכאילו תיעודי - הוא ותיק כמעט כמו הסרטים התיעודיים האמיתיים, ולפעמים קשה להבדיל ביניהם. אבל לא כל סרט מוקומנטרי הוא Found Footage. סרטי "חומרים שנמצאו" הם סרטים שבהם התיעוד לא הלך לפי התכנון, והאנשים שמאחורי המצלמה הפכו, לעתים בלית ברירה, לחלק מההתרחשות. ההישרדות של האיש האוחז במצלמה עד לכתוביות הסיום לגמרי אינה מובטחת.
סרט האימה הידוע לשמצה "Holocaust Cannibal" מ-1980 כלל, בתוך סיפור מסגרת מצולם באופן סטנדרטי, חומרים תיעודיים כביכול שצולמו בקרב שבטים פרימיטיביים בדרום אמריקה. זה היה משכנע כל כך שבמאי הסרט נעצר באשמת רצח. "איש נשך כלב" הבלגי מ-1992 הצליח להתקרב יותר לסגנון כפי שאנחנו מכירים אותו כיום: הוא מתחיל כסרט תיעודי על רוצח סדרתי, ובהדרגה אנשי צוות
הסיבה לכך אינה קולנועית אלא טכנולוגית. מצלמות היו, עד לא מזמן, כלי גדול וכבד. לא היה אפשר לסחוב מצלמת קולנוע בזמן שבורחים מזומבים או ממפלצת ענקית, וגם למצלמות וידיאו ביתיות היו מגבלות. אלא שככל שהמצלמות הפכו למשוכללות ולקומפקטיות יותר, כך הרעיון של תיעוד עצמי אובססיבי - ההכרחי לאמינות הז'אנר - הפך למקובל. עידן יוטיוב הרגיל את הקהל יותר מאי פעם לסרטונים חובבניים. יתרה מזאת, הוא גרם לסרטים כאלה להיתפס כאמינים יותר מסרטים שמצולמים במקצועיות. יש עשרות אלפי תיעודים של רוחות רפאים ועב"מים ביוטיוב, ובאופן אבסורדי, ככל שהם נראים רע יותר, הם גם אמינים יותר.
אחת התוצאות של הפרדוקס הזה היא מה שהפך את הז'אנר לעסקה הטובה ביותר בהוליווד: הסרטים האלה זולים להפליא. כשסרטים הוליוודיים גדולים שופכים מיליונים רבים על נוכחותם של שחקנים מוכרים, על אפקטים ממוחשבים מתוחכמים ועל הפקות ענק, סרטי "חומרים שנמצאו" מייצגים את ההפך הגמור. הסרטים דורשים בדרך כלל מעט פוסט פרודקשן, והאלמוניות המוחלטת של השחקנים היא לא בעיה, אלא יתרון: אחרי הכל אף אחד לא היה קונה את "המכשפה מבלייר" אילו באמצע הסרט היה מופיע בראד פיט. אורן פאלי צילם "פעילות על טבעית" בביתו הפרטי בעזרת שני שחקנים אלמונים שמצא במודעה באינטרנט. הסרט הכניס קרוב ל-200 מיליון דולר.
"השטן שבפנים" צולם בתקציב של כמיליון דולר והכניס 33.7 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון שלו בארה"ב. אפילו "כרוניקה בזמן אמת", סרט שכולל כמות לא קטנה בכלל של אפקטים ממוחשבים, נעשה ב-15 מיליון דולר בלבד - עדיין סכום קטן מאוד במונחים הוליוודיים - והחזיר את ההשקעה במלואה תוך שלושה ימי הקרנה. בעידן שבו הקולנוע מקרטע וכל סרט הוא סיכון כלכלי, המספרים האלה הם חלומם הרטוב של האולפנים.
אמנם אימה הוא הז'אנר הטבעי של חומר הגלם, אבל נעשו ניסיונות להשתמש בו גם כדי לתעד חיי עוני בגטו השחור ("Gang Tapes") ומלחמה ("Septem8er Tapes"), ואילו "כרוניקה בזמן אמת" מביא אותו לתחום סרטי גיבורי-העל.
חשוב לציין שזול אין פירושו קל. הצילומים הרעועים אולי נראים כמו עבודה מחופפת שכל קולנוען חסר תקציב יכול להפיק, אבל זה לגמרי לא המצב. צילום סרט ראוי לצפייה כולל כמה אתגרים לא פשוטים בכל שלב של היצירה. זה מתחיל בתסריט: צריך למצוא סיבה, בכל סצנה וסצנה, לנוכחות מצלמה במקום. רף האמינות שנדרשים לו הדיאלוגים והשחקנים גבוה הרבה יותר מבסרטים רגילים, שבהם ניתן לצפות למידה של תיאטרליות. הפעילות בפריים חייבת להיראות ספונטנית, בעוד למעשה היא מחושבת מראש ומדויקת. רוב הסרט יצולם בשוטים ארוכים, לכן הכרחי למצוא את נקודת מיקום המצלמה האידיאלית בכל רגע ורגע, ובנוסף לכך - להצדיק אותה מבחינה עלילתית; ואם כל זה לא מספיק, אמצעים קולנועיים בסיסיים כמו פסקול מוזיקלי, או אפילו שימוש בקאטים פשוטים, אסורים בתכלית האיסור. זאת שורת מגבלות שמזכירה מניפסטים בסגנון "דוגמה 95". רק קצת פחות טרחנית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם