הבטחת סרק: "סרק סרק" הוא סטירת לחי לאינטליגנציה
עלילה מופרכת ולא מעודכנת וגישה חובבנית לנרטיב הופכות את "סרק סרק" של חיים בוזגלו למניפולציה שמזלזלת באינטליגנציה של הצופים
''סרק סרק'', חיים בוזגלו, ישראל, 2010
ולא חסרים מועמדים לכך. מסתובב איזה כהניסט מפוקפק (איל אהרונוביץ') שרוצה לעשות מעשה; גם פלסטיני צעיר (ג'ורג' סכנדר), השואף להצטרף לרשימת השאהידים, עלול להיות זה שילחץ על ההדק; אפילו חוקרת שואה המדגישה את מוצאה המזרחי (ריימונד אמסלם), דווקא שמאלנית בהווייתה הפוליטית, נחשדת במזימה; יש גם רופא ממדריד (ג'וליו פבריגאס), שמשפחתו הוכחדה בפיגוע אל קעידה, והוא עצמו מצא נחמה בחברה הישראלית. כעת, כשהוא רואה איך ראש הממשלה שרון עומד בראש פרויקט ההינתקות מרצועת עזה, הרופא הספרדי רוצה לנקום בו על כניעתו לאסלאם הרצחני.
כפי שניתן כבר להבין מתקציר העלילה, היא לא ממש מעודכנת. מועד התרחשות הסיפור הכאילו אקטואלי הזה הוא ב-2005 (הפקת הסרט עצמו נערכה ב-2009). מאז לקה שרון בצרות רפואיות אחרות, וגם עמוס לביא, שמגלם את המגונן הראשי על המשטר הציוני, כבר אינו עוד עמנו.
אך לא היעלמותם מעל פני השטח של גיבורי הדרמה היא הבעיה העיקרית ב"סרק סרק". בעייתו האקוטית של הסרט היא בגישתו החובבנית לנרטיב - אופן גלגול העלילה, ובמופרכות של כל מרכיביה. חיים בוזגלו, שביים את "סרק סרק", מניח את הסיפור על גבי מנוף הרמה, ומציב את הגרעין הפועם שלו דווקא בעצרת הממלכתית לציון יום השואה. מן הסתם על מנת להוסיף גובה ומשמעות מלאכותיים לגמרי לתסריט המקרטע. שהרי שואה היא תבלין מחזק כל תבשיל פוליטי מקומי.
האופן המקביל שבו זורמות ארבע תת-העלילות המרכזיות (יש עוד כמה צדדיות המערבות את הצופים בחייו הפרטיים של ראש השב"כ), אמור להזכיר שיטות נרטיב שהפכו לפופולריות מאז ש"התרסקות" של פול האגיס זכה באוסקר. לא שהמקור האמריקאי היה רציני דיו, אבל החקיינות שמגיעה מישראל, די בה כדי להפוך אותו למופת של יצירת מופת.
הדרך
אצל בוזגלו ("נישואים פיקטיביים", "עונת הדובדבנים", "צלקת", "כבוד") מתקיימת ב-15 השנים האחרונות מעין אוטונומיה של בוזגלולנד מזוהה היטב. סצנות מאולתרות בהיסטריה, גדושות בצעקות, בבכי וברעשי רקע. צילום עצבני הנסמך הרבה על תקריבים מעיקים. טביעת האצבע האסתטית המובהקת הזאת של בוזגלו, שהניבה בעבר סדרות טלוויזיה כמו "זינזאנה" או "מרחב ירקון", הפכה בשנים האחרונות למעיקה ממש, ועדות לכך ניתנה לו מזמן בסדרתו "כבוד", שם שיחקו זאב רווח ולביא המנוח בתפקידים המובילים.
מצעד אינסופי של שחקנים, הכולל בין השאר את אריה צ'רנר, איל שכטר, לירון לבו, שרון זליקובסקי, אלברט אילוז, שמואל שילה ז"ל ומיכאל כורש, רק מפריע להתנהלות הקוהרנטית של סיפור האקשן הבסיסי. אקשן? מן הסתם אמור היה להשתבץ בסרט גם המרכיב הידוע הזה. אבל מרוב פטפוטים וזעקות שבר הוא נבהל ונותר במגירה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם