ראשי » תרבות » מוזיקהגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

על תהום הנשיות: כרמלה גרוס ואגנר עדיין לא עושים חיים קלים למאזינים

הופעת האיחוד של כרמלה גרוס ואגנר היא לא עוד תירוץ להתרפקות על הרוק הישראלי של פעם. הטקסטים המאתגרים שלהם על גבריות ונשיות מספיק חזקים כדי לייצר חוויה של כאן ועכשיו

אם נבחן את כרמלה גרוס ואגנר - שהתאחדו אמש במועדון הזאפה בתל אביב בהופעה שנייה בסיבוב האיחוד הנוכחי - במונחים של הופעות איחוד שאמורות לעטוף אותנו בגעגועים לשנים יפות יותר של הרוק בישראל, הרי שהם לא באמת הלהקה הנכונה לחפש איתה סיפורי מורשת קרב. עם טקסטים שמערערים על הגדרת הגבריות הישראלית ומשחקים סביב גבולות מגדריים וקוויריים תוך כדי משיכה חזקה לשירה, הלהקה הזו אף פעם לא עשתה חיים קלים למאזינים. נדמה שאפילו בשנות התשעים, "תור הזהב" של הרוק בארץ ודור רוקסן (הגדרה מנופחת כשלעצמה), גם אז היו ערן צור וחבריו אאוטסיידרים.

אחרי הופעת חימום של להקת אנטיביוטיקה (שפועלים גם הם על הגבול בין רוק בועט לבין טקסטים ספרותיים), הקהל קיבל בחום את ערן צור, אורי בלק, אבשלום כספי ואורי פרוסט שפתחו את הערב ב"פרפרי תעתוע". רוב השירים שבוצעו היו כמובן מהאלבום "פרח שחור", אולם אמצע ההופעה הוקדש ברובו לכמה שירים מקריירת הסולו של צור. בנוסף, הוכיחו חברי ההרכב רלוונטיות כשהציגו שני שירים חדשים שנשמעו טבעיים מאוד ביחס לצליל שלהם ונדמה כאילו תמיד היו שם, בין רצועות אלבומם היחיד.

על

הבמה, שלא כמו באלבום האולפן, נדמה שכרמלה גרוס ואגנר מספקים מעין טיפול פרוידיאני קולקטיבי, הרבה יותר מאשר עוד מופע רוק מנענע ראשים. ההופעה נשלטה על ידי שני אלמנטים חזקים של הלהקה שהמשיכו והשתכללו בטקסטים של צור - העיסוק בגבריות המאוימת, לעתים אלימה, לעתים תבוסתנית שבאה לידי ביטוי במילים שצור שר (שלפרקים הפכו לצרחות זעם), ונשיות שנשלטת על ידי המילים שכתבה עמליה זיו ובאה לידי ביטוי בהפקה המוזיקלית של חברי הלהקה והדרך בה ניגנו.

כשצור שואל "מה היית עושה בן, אם היית שם?" על בריחה מהנאצים, או שר על האישה שהוא תופס כאם בשיר "עלבון" ועל התחושה שהיא גדולה ממנו, מובן שהוא לא מכוון להרקיד את הקהל. גם השיר החדש שהציגו, שכתב פרוסט, מדבר על תפיסת הנשיות דרך חלום גדוש סמליות. הלהקה הפליאה לבצע את "קרבות תרנגולים", בו צור פצח במונולוג שהתפתח לשיר זעם על מפגש עם בחורה שהתאהב בה בשניות, לא אמר כלום ונאלץ לחזות בה מחוזרת על ידי אחרים כעונש, וכנראה שבאולם הדחוס היו כמה שהרגישו כך מתישהו. הקאבר ל"אלינור" של זוהר ארגוב הנציח גם הוא את אותו הקו.

הטקסטים שכתבה עמליה זיו ללהקה לא בדיוק פתרו את המשבר הגברי שנח במרכז החדר רוב הערב. "נשים קוראות שירה" זכה לביצוע הרבה פחות אפל מהדרך שבה הוקלט במקור וקיבל עיבוד מוזיקלי אירוטי עם קלידים רכים של כספי. גם השיר "הוא והיא" קיבל את אותו סוג עיבוד מלטף וחולמני שפרוסט הוביל בגיטרה עדינה.

המסע הפרוידיאני של הערב נחתם ברצף קליט עם "תמונה אימפרסיוניסטית", "פרח שחור" ו"כרמלה גרוס וואגנר" ששמרו על עיבודים זהים למקור ואפשרו לקהל פורקן תוך געגוע קל לסאונד של שנות התשעים. כספי ניסה להקל את הרצינות התהומית בביצוע דרבוקה ל"הגן שלך", אותו כתב צור בהשראת יונה וולך שנדמה ונוכחותה הספרותית תמיד נמצאת שם ברקע של כל הטקסטים.

בסיום ההופעה, כשיצאתי החוצה, היה לי נדמה לרגע שכולם ברחוב הם זוגות מאוהבים וקלטתי חצאי שיחות באוויר. "שלחתי לך סמיילי, מה אתה רוצה?", אמרה אחת לבחור שחיכה לה, ואחרת דיברה עם ידיד מלא הבנה על משחקי אגו בינה לבין המחזר שלה. לרגע היה נדמה שבלילה הזה כולם חיים בקרבות תרנגולים: חרדים, מאוהבים, מאיימים ומאוימים ומחפשים שליטה בעולם שציירו כרמלה גרוס ואגנר.

בואו להמשיך לדבר על זה ב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...