נביא בעירו: באלבומו החדש קוב אישי יותר, ועדיין טוב
קוב מסתובב כבר לא מעט זמן בשוליים של המוזיקה הישראלית, ומדי פעם מוציא אלבום שלא מזכיר שום דבר שקורה מסביבו. הפעם הוא חושף צד אישי יותר ב"סימני תשוקה", ושוב קולע
קוב, ''סימני תשוקה'', היי פידליטי
>> עמי פרידמן דיבר עם קוב על התפנית מאמירה תרבותית לאמירה אישית
קחו לדוגמה את אלבומו הקודם, שהוציא תחת השם "הונאת האמרגן". לפני שנתיים, בזמן שרוב הקולגות שלו בדיוק נתנו עוד סיבוב על ניל יאנג במקרה הטוב או על שלום חנוך במקרה הרע, הוא היה הראשון (והיחיד?) שהתייחס לתנועה המוזיקלית החמה של הרגע, והוציא אלבום דאבסטפ עמוס טקסטים שקשה להגדיר כמחאתיים, אבל סיפקו תיאור די מדויק של המציאות הישראלית.
האלבום ההוא היה טוב, אבל מכיוון שהדאבסטפ הוא בסופו של דבר פלטפורמה די מוגבלת, קוב זונח ב"סימני תשוקה" את הבאסים המהדהדים לטובת פסיכדליה קונבנציונלית יותר (לכאורה), אך ההגשה שלו מונעת ממנה להיות קונבנציונלית באמת. התמה כאן אישית יותר, ובמרכזה, הפתעה, התשוקה (מה שמזכיר קצת את "מוזיקה למזמוזים" של ישי קיצ'לס, שמי שלא שמע את "זו לא תנוחה נוחה בכלל" מתוכו, חבל).
התשוקה הזו לא יכולה לבוא באמת על סיפוקה, וכשהיא מתממשת היא שוללת כל אופציה למשהו שהוא יותר מסתם תשוקה. "אני מוותר על יחסים איתה, מוותר על אפשרות לבנות ביתה", לשון שיר הנושא. המבט של קוב על זוגיות קודר אבל משועשע, והוא מגיע לשיאו ככותב בשיר הלפני אחרון: "אני לא אהיה דוד שלה, אני לא אהיה דוד שלה, לא חשבון משותף, לא ריצוף, לא אמבטיה, לא טיול מאורגן, לא יוון, לא קרואטיה". עוד שיר נהדר הוא "רומא" עם המילים היפות והלחן המנצח, שאם הוא לא יהיה להיט, זה יהיה מצער מאוד.
עוד עניין שלקוב מגיע עליו ציון לשבח הוא אורכו של "סימני תשוקה", או ליתר דיוק, קוצרו, כולה שמונה שירים ו-31 דקות. זו עלולה להישמע מחמאה מפוקפקת, אבל אין דבר מבאס יותר מאלבום שהיה יכול להיות באמת טוב אם רק היו מורידים ממנו איזה שניים-שלושה פילרים. בגלל זה, אבל לא רק, "סימני תשוקה" שווה את הזמן שלכם.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם