יש לה ביצים: שינייד אוקונור היא מצרך נדיר בעולם הפופ
זמרות אמיצות, חמורות סבר וחדורות אידיאולוגיה שלא נראות כמו בובת מין הן כיום זן נכחד. זמן טוב לאלבום חדש של שינייד אוקונור
שינייד אוקונור, How About I Be Me (And You Be You)?
שריד מעידן נשכח. שינייד אוקונור צילום: גטי אימג'ס
כבר קשה לדמיין עולם תרבותי שבו מישהי כמו שינייד אוקונור הופכת לכוכבת פופ. עולם שבו יש מקום בלב המיינסטרים גם לקדושה מעונה שמנצלת את רוב הראיונות שלה למלחמה בדת הממוסדת ובהחפצת גוף האישה. בחלון הצר של תחילת שנות התשעים אוקונור סימנה הזדמנות להתעלות לרגע מעל לחומרנות של העשור הקודם. אנטיתזה מוחלטת לנערה החומרנית בכבודה ובעצמה שעמדה לשחרר באותה תקופה אלבום נוטף נוזלי גוף בשם "אירוטיקה".
אוקונור תפסה את מקומה ברגע השיא של אותו קליפ מיתולוגי לשיר שהגדיר את הקריירה שלה, הקאבר ל"Nothing Compares 2 U" של פרינס. התקריב על הראש המגולח, הפנים המלאכיות, העצובות, הדמעה היחידה שזולגת במורד לחי חיוורת. לפעמים לא צריך יותר מכמה שניות מדויקות כדי ליצור תדמית שתלווה אמן במשך חיים שלמים.
20 שנה מאוחר יותר, ואוקונור היא נטע זר. מול זמרות שמתאמצות לטשטש כל הבדל בינן לבין בובות מין וזמרים שזוכים לתשואות בפרסי הגראמי רגע אחרי שהפכו אחת מהבובות האלה לשק חבטות, האירית הלוחמנית בעלת הקול החודר היא שריד מעידן נשכח. זמרת שהמאפיין האמנותי המרכזי שלה הוא כנות לא נועדה לפרוח בתקופה שבה היוצר בעל המסכה הצבעונית ביותר מנצח.
את היצירה שלה בתקופה שאחרי צמד אלבומיה הראשונים (והטובים ביותר) חילקה אוקונור בין אלבומים מתחכמים, מפוזרים ומרירים, לבין אלבומים מתחמקים שניסו לספק את המעריצים הצמאים לחומר מקורי חדש באמצעות קאברים בינוניים לשירי רגאיי וסטנדרטים של ג'אז. "How About I Be Me (And You Be You)?" הוא מקבץ השירים הטוב והאחיד ביותר ששחררה בשנות האלפיים.
עטיפת האלבום המכוערת ביותר שראינו בעשור האחרון עטיפת האלבום
השירים האלה נכתבו במהלך תקופה מאושרת במערכת היחסים עם מי שיהפוך בהמשך לבעלה השלישי לשעבר וזה ככל הנראה מסביר את המינון החריג של שירי אהבה. האלבום נפתח ב"4th and Vine", שבו מפנטזת אוקונור על חתונה עם בחיר לבה, כולל שמלה ורודה ונסיעה זוגית בכרכרה. מה שעוזר להתגבר על עודפי השמאלץ היא ההגשה האמינה של אוקונור, שנשמעת כאן מאוהבת עד מעל לראש. העניין הזה חוזר שוב ושוב לאורך האלבום. גם כשהמילים פשטניות והמבנה לא לגמרי מגובש, השירים עדיין נשמעים כמו ביטוי מדויק לרגשות של אוקונור באותו רגע. לא מהוקצעים כמו שרק שידור חי יכול להיות.
השרטוטים הגסים עובדים פחות טוב כשאוקונור מנסה לאפיין "דמויות", כמו ב"Reason with Me", שנכתב מנקודת מבטה של צעירה מסוממת וכולל קלישאות בכמויות שלא היו מביישות ספיישל חינוכי של "דגראסי". השיא
של האלבום, אולי לא במפתיע, הוא קאבר. "Queen of Denmark" של ג'ון גרנט יצא במקור רק בשנה שעברה, אבל ההנאה העצומה שאוקונור שואבת מיריקת הטקסט הארסי הזה מידבקת. ההפקה היא אותו צליל פופרוק חסר אישיות בניחוח ניינטיז שגם מוריסי אימץ באלבומים האחרונים שלו. עדכני מספיק כדי לשמור על מראית עין של רלוונטיות, אבל לא צעד הרפתקני אחד מעבר לזה.
שינייד אוקונור כותבת שירי פופ ישירים וברורים. היא לא מערבבת סגנונות, חפה מאירוניה, אין בה שום דבר פוסט מודרני, ובאמת אכפת לה מהטקסטים שיוצאים לה מהפה. האלבום החדש שלה הוא תזכורת מעט מדכאת לכך שיוצרים שיש להם מספיק אומץ כדי להביע עמדה ברורה כלשהי, או כאלה שמעבירים שיר שלם בלי איזו קריצה מודעת לעצמה, הפכו למצרך נדיר. אפשר ללעוג לצדקנות שלה עד מחר אבל לפחות יש לה ביצים לומר משהו.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם