סינגולר: ספיישל להיטים פורימיים
ג'קי מקייטן ז"ל התפרסם בזכות להיטים אחרים, אבל אנחנו שומרים לו חסד נעורים הודות ל"שיר הפטוט", צעירי קריית מלאכי דרמטיים ואשכרה מתים עושים אסיד בסינמה סיטי. סינגולר בספיישל פורים
אח, היכן הם, הימים היפים שבהם היה מותר לצחוק על בחורות מלאות בסבבה. היום, אפילו כתיבת המשפט הנ"ל עשויה להצית קרב חזיתי מול אוגדה משוריינת בפיקודה של מרב מיכאלי. מצד שני, כמו שג'קי מקייטן ז"ל מיטיב לנסח ביצירה המפעימה הזאת, מעוררת ההשראה והמאנץ', "מה לעשות עם אחת כזאת, שלא רוצה בכלל לרזות?". אין. אין מה לעשות. כל עוד רות תמשיך לאכול רק "פטוט" (כלומר, פתות. הטעות באיותו של המאכל התימני המחרמן מופיעה על הקסטה המקורית מהאייטיז), היא תישאר "מגניבה וחיננית, אבל שמנה כמו חבית". כל מה שמקייטן המלך מנסה, בעצם, לומר פה, זה שהכל תלוי בצעירה הלוהטת עצמה: אם רות רוצה, היא יכולה להפסיק לאכול פתות כל היום (למרות שבאחד הימים - לפי השיר, ובניגוד מעניין למוטו המרכזי שלו - היא אוכלת דווקא סחוג עם מלאווח) ולרזות, אבל כנראה שהיא לא רוצה. כנראה שטוב לה ככה. עובדה: השיר עליה הוא שיר שמח, לא עצוב. בכלל, נראה שהשוביניזם פה מועבר מהצד, כדרך אגב, סתם בשביל הצחוקים. למעשה, המסר המרכזי שמקייטן מעביר פה הוא דווקא מסר חינוכי, שמכוון למי שאינו מקפיד על תזונה בריאה. כן, גם בתחום הזה, מתברר שהאיש הקדים את זמנו. יהי זכרו ברוך.
נכון, לא יפה לעשות צחוקים משיר כה עצוב, שנועד להעביר את נושא מצוקת התעסוקה בפריפריה דרך סיפור אישי על אב שפוטר מעבודתו וכששאל למה, נענה, על פי השיר, "לטובת המפעל" - אבל מה לעשות: הדרמטיות המעושה, ההעמדה המגוחכת, העצב המאולץ בפניהם של חברי להקת הנוער, התסרוקות הבלתי אפשריות של הסולניות לא משאירים הרבה ברירות פרט להתפקעות מצחוק. כבר בתחילת השיר, לנוכח תיאור המצב הטראגי והקשה לעיכול שהאב נקלע אליו אחרי שפוטר ("הוא ראה טלוויזיה, אכל פיצוחים"), די ברור שמדובר בקלאסיקת דאחקות ממדרגה ראשונה. אוקיי, האבא המובטל מסכן - בכל זאת, אף אחד לא רוצה למצוא את עצמו רואה טלוויזיה ואוכל פיצוחים - אבל בואו נצא מנקודת הנחה שבסופו של דבר הוא מצא עבודה ושהיום יש לו וילה בסביון. אחרת, המצפון סתם יפריע לצחוקים, וחבל.
נכון, אנחנו בפורים עכשיו וחנוכה זה חג אחר לגמרי, אבל אחרי קיום מצוות עד לא ידע ממילא קשה לזכור את זה. מה גם שעושה רושם שהחברות של שי (נובלמן) הימאי וטאסי הברווז אמיצה במיוחד, ואפשר בהחלט להניח שהיא שרדה עד פורים. בכלל, זהותו של החג פחות רלוונטית לענייננו. מה שכן רלוונטי זה ששי נובלמן, אחד מכישרונות האינדי הבולטים בארץ, חושף כאן גם יכולות עודד-מנשאיות מופלאות, ולפי מה שהוא מספר, הצגת הילדים שבה הוא כיכב בחנוכה (והשיר הזה מקדם) אפילו רצה לא רע. ובכל זאת, אזהרה: השיר מדבק ברמות קשות. אל תתפלאו אם בלילה שאחרי החשיפה אליו תמצאו את עצמכם שרים מתוך שינה, בקול רגיל, "נס גדול היה...", ומשלימים את עצמכם עם "פה!", בקולו של טאסי, הברווז השובב. איך שלא יהיה, חג אורים שמח.
לא בטוח שחזי פרץ הוא האיש שאתם הכי רוצים להתקל בו בסמטה חשוכה בראש העין, אבל אין ספק שמבין כל הפרצים, הוא האמיתי, הכן והמשעשע ביותר. בעקרון, זה שיר עצוב. אפשר להזדהות עם הכאב בשירו הזך של פרץ, המגולל את סיפור התדרדרותו של מהמר כפייתי. "חבר שלי יודה הכניס אותי לדודא", הוא חורז, ומיד מסביר: "רציתי להכניס הביתה כמה אלפיות". בפועל, זה ככל הנראה השיר הערסי ביותר (רגע, רק הערה קטנה לחברים של חזי: במובן הקורע של המילה, אחים. לא המעליב) שנכתב כאן בשנים האחרונות. לא, באמת, הפזמון העצום - "כל היום אנדנדינו סופלקטינו, איך הולך הכסף לנו שמה, בקזינו" - מדבר בעד עצמו. הומור צ'חצ'חי (שוב, חבר'ה: בקטע חיובי, של מלך השכונה כזה, קזבלן) במיטבו. אני חייב להודות: עד כה, מעולם לא יצא לי להיות בקזינו. וואו. איזה מזל.
מה אתם עושים הערב, אה? מסיבת תחפושות? עזבו אתכם, זה של חנונים. בואו, הולכים לקחת אסיד בסינמה סיטי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם